למה אני רואה את הטור דה פראנס?

ז'ד מרטן, גיבור "המפה והטריטוריה", ספרו האחרון של מישל וולבק, אמן בודד וכמעט נשכח מרצון, מעביר חלק ניכר מזמנו בצפייה בטור דה פראנס. הוא אוהב את "צילומי הרצף המשעממים מהמסוק, שעקבו אחרי הדבוקה המתקדמת בעצלתיים בנוף הכפרי הצרפתי". כבר כמה שנים גם אני מוצא את עצמי עוקב אחרי הדבוקה המתקדמת בנוף הכפרי הצרפתי. ומכיוון שאני לא צרפתי או אוהד אופניים מושבע, ושלגמרי מובן לי למה צפייה במשהו כמו 200 רוכבים מתקדמים כל יום, ברוב המקרים בלי דרמות מיוחדות, מאות קילומטרים מנקודה א' לנקודה ב' יכולה להיחשב פעולה שנעה על הציר שבין לא ברורה ללא שפויה - חשוב לי לברר למה אני עושה את זה.

***

כדי לברר את זה התיישבתי לראות ביום שלישי את הקטע העשירי בטור, 158 ק"מ בין אורילאק, קומונה (היחידה האדמיניסטרטיבית הקטנה ביותר בצרפת) במרכז המדינה, לקארמו, קומונה של 10,000 כורי פחם לשעבר בדרום. השידור של יורוספורט מתחיל ב-15:00 לא בתמונות מהזינוק אלא בסיכום חדשותי של האירועים עד עכשיו. יום שני היה יום המנוחה הראשון (מתוך שניים) בטור השנה, אנחנו בעצם באמצע המירוץ, ותשעת הקטעים הראשונים היו, בניגוד למצופה בשלב כל כך מוקדם, עשירים בדרמות, והצוות של יורוספורט מתמצת אותן במקצוענות.

הסיפור הגדול הוא כמות התאונות, וכאלה היו מכל הז'אנרים. ביום ראשון למשל, בקטע התשיעי, מכונית של צוות טלוויזיה צרפתי התנגשה ברוכב ההולנדי ג'וני הוגלר והעיפה אותו על גדל תיל במה שבכל תפאורה אחרת נקרא תאונת פגע וברח. הוגלר נזקק ל-33 תפרים, ונראה ונשמע עצבני כשהכתבים דחפו לו מיקרופונים לפרצוף לפני הזינוק. עוד דרמות בולטות: הפציעה של אלברטו קונטאדור, האלוף בשנתיים האחרונות, שהיה מעורב בשתי תאונות ואיבד זמן יקר למתחרים העיקריים שלו; והרוכב הראשון השנה שנכשל בבדיקת סמים (אלכסנדר קולובנב) והורחק מהטור.

שני דברים בעניין הסמים לפני שאנחנו ממשיכים: 1. יכול להיות שקונטאדור, שנכשל בבדיקת סמים לפני שנה וזוכה בערעור שהגיש להתאחדות האופניים הספרדית, רוכב לשווא: שבועיים אחרי הטור בית המשפט הגבוה לערעורים בספורט (CAS) יכריע בעניינו. 2. נושא הסמים בטור, ובספורט בכלל, פשוט לא רלוונטי, גיליתי מזמן, לחוויית הצפייה שלי.

בכל מקרה, אנחנו סופסוף מצטרפים לקטע העשירי - שנחשב קצר, לא אכזרי מבחינת טיפוסים וידוע מראש שהוא לא ישפיע על הדירוג הכללי כי ביום חמישי מגיעים לפירינאים והרוכבים הבכירים רוצים לשמור כוחות - 125 ק"מ לסיום, וצוות השידור של יורוספורט מדווח שהייתה עוד תאונה, אם כי לא רצינית מדי, ומכריז שנמאס מהדרמות: הם רוצים לדבר על המירוץ נטו. ההכרזה הזאת נשמעת לי קצת מוזרה, אבל ככל שהקילומטרים יורדים מתברר שאם מקדישים את הזמן והריכוז הנדרשים, הטור דה פראנס נטו, בלי סמים ותאונות ואפילו בלי האקשן של הפירנאים והאלפים, הוא אחד הדברים הכי מעניינים שאפשר לראות בטלוויזיה.

***

הטלוויזיה מראה עכשיו את קבוצת הבריחה, שכוללת הפעם שישה רוכבים ומגדילה את הפער מהפלוטון (הדבוקה המרכזית) ל-2:37 דק'. הרוטינה הזאת, שבה כל יום חבורת רוכבים אחרת מאיצה ונפרדת מהפלוטון, קשורה בשיקולים טקטיים לא באמת מעניינים של הקבוצות שמתחרות ביניהן בקטגוריות שונות. מה שכן מעניין זה הדינמיקה שנוצרת בין קבוצת הבורחים, המורדים לכאורה, לבין הפלוטון שמתגלה אפילו דרך הטלוויזיה כקהילה אינטימית ואוטוריטרית.

בגלל האנרגיה הקינטית העצומה שהוא מייצר, הפלוטון יכול להדביק ולבלוע את המורדים מתי שהוא רוצה. אבל למרות הידיעה הזאת, המתח בין הפלוטון למורדים, בין הקהילה לאינדיבידואל, קיים בכל שנייה על המסך - בדמות ציור של חולצה צהובה (שמייצגת את המוביל בדירוג הכללי, נכון להיום הצרפתי תומאס ווקלר, שנמצא בקטעים כאלה בדרך כלל בלב הפלוטון) ולימינה הפער מהבורחים, שמגולם בדקות.

כרגע, 108 ק"מ לסיום, הפלוטון מפגר ב-3:56 דק' אחרי הבורחים ונראה בסייסטה. פיליפ ז'ילבר, שלובש את החולצה הירוקה (המוביל בקטגוריית הנקודות) ורק לפני שתי דקות נשרך מאחור כדי שמכונאי יוכל להוציא חצי גוף ממכונית נוסעת ולתקן את הברקס האחורי שלו, מחליף טפיחות על הגב וחיוכים עם שלושה רוכבים בפלוטון שאחד מהם אוכל מה שנראה כמו עוגה, ואז התמונה עוברת לרוכב מקבוצת רדיו שאק (הקבוצה של לאנס ארמסטרונג. אגב: אין זכר לצמיד הצהוב בפלוטון) ודייויד הרמון, השדר הכל כך מוזיקלי, משתמש בביטוי Word on the streets כדי להסביר איך הוא יודע שאנדרס קלודן, הרוכב הבכיר של רדיו שאק, סובל מכאבים רציניים בגב ומזכיר שלפני שלוש שנים הוא נפצע בגב בתאונה קשה. ופתאום אני שם לב שעוד 82.1 ק"מ (הפער: 3:45 דק') העסק נגמר.

בשלב הזה הסיפור של המורדים נגמר: הפלוטון מגביר קצב, ובזמן שהרמון מתפייט על גשר שלא נכלל השנה במסלול של הטור למרות שהוא "פיסה ארכיטקטונית נפלאה", ושותפו לשידור קרלטון קולבי כועס על חוסר האותנטיות בסרט "הנשרים פשטו עם שחר" (שבו, מתברר, השתמשו בטירה דומה לזאת שאנחנו רואים כרגע ולנאצים היה מסוק קרב שלא היה קיים במלחמת העולם השנייה), הפער בין המורדים לפלוטון יורד ל-1:32 דק', 50 ק"מ לסיום. 10 ק"מ אחר כך המרד מדוכא, אבל המתח בין הסמכות של הקומונה לרצון החופשי של היחידים מסרב למות: שוב ושוב רוכבים מנסים לברוח בקבוצות קטנות, אפילו 4.5 ק"מ לסיום, רק כדי שהפלוטון יאכל אותם.

על קו הסיום השרירן הגרמני אנדרי גרייפל מנצח בפוטו-פיניש את מרק קבנדיש הבריטי. שלוש שעות וחצי של תהיות אקזיסטנציאליות על מקומו של היחיד בתוך קולקטיב, מתובלות במחשבות על החיים בכפר, על ארכיטקטורה ועל קולנוע. וזה בקטע שולי יחסית במירוץ.