ליאור אשכנזי ודב נבון - הצמד החדש שמככב במחזה "שם פרטי"

"בסך הכול רציתי להתבדח" אומר ליאור אשכנזי בקומדיה החדשה "שם פרטי", המועלית בימים אלה בתיאטרון בית לסין בבימויו של משה קפטן. אבל מה קורה כאשר הבדיחה מאבדת שליטה? כדור השלג צובר תאוצה ובדרכו יהרוס לא רק ארוחת ערב, שאותה מקיימים בני משפחה וחבר ילדות, אלא גם יקרע את מסכת השקרים והצביעות שתחתיה מנהלים אותם בורגנים שבעים את חייהם? מצד אחד, זה קורע לב (המונולוג של יעל לבנטל בסיום יהפוך מן הסתם לפריט חובה באודישנים לבתי ספר למשחק). מצד שני, זה מצחיק עד דמעות. מה גם שאשכנזי מצא את בן הזוג הבימתי האידיאלי בדמותו של דב נבון. הכימיה בין השניים, המנהלים ביניהם ויכוחים לוהטים לכל אורך המחזה, מזכירה בעיקר את החיבור המופלא של נבון עם רמי הויברגר. ולא, הם לא מתנגדים להשוואה.

"אני בטוח שרמי מאד יפרגן", אומר נבון, "אני וליאור הופענו יחד על הבמה רק פעם אחת בעבר לפני 11 שנים, במחזה 'ארוחה עם חברים', אבל כנראה המפגש ההוא עשה לנו משהו. נשארנו בקשר טוב כל השנים, והצלחנו לשחזר את החיבור בהפקה הנוכחית שבהרבה סצנות אכן בנויה על הפינג פונג המילולי בינינו".

אשכנזי: "בכל אחד מאיתנו, כאדם פרטי, יש הקבלה מסוימת לדמויות שאותן אנו מגלמים במחזה. באופן טבעי, כאשר העלו אותנו לבמה זה מול זה ידענו מיד איך להתנהל בסיטואציה שבה שני אנשים כאלה נפגשים בארוחה משפחתית. גם רעיון הבדיחה המאבדת שליטה לא זר לאף אחד. לישראלים יש מילה הנשלפת תמיד ברגעים כאלה. 'סתם'. מישהו אומר משהו לא נעים וישר מוסיף: 'סתם נו, צחוקים', ואז כולם אמורים לגחך ולהמשיך הלאה כאילו כלום. המחזה מנסה לבדוק מה קורה כאשר אי אפשר להמשיך הלאה ולא משנה כמה מנסים. התשובה החד משמעית: אסון טבע".

נזק בלתי הפיך

את "שם פרטי", שזכה בשנה שעברה להצלחה מסחררת בצרפת, כתבו מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר. עם שמות כאלה, אין פלא שהסיטואציה המציתה את העימות במחזה עוסקת בשם אותו מבקש ונסן, גבר בשנות ה-40 שעדיין מתנהל כתיכוניסט שחצן וחסר אחריות, לתת לתינוק אותו תביא בקרוב לעולם אשתו אנה (מיכל לוי), אשת קריירה עם פתיל קצר. את השם הנבחר הוא חושף במהלך ארוחת ערב בבית אחותו אליזבת (יעל לבנטל בהופעה מדהימה), מורה למתמטיקה ורעיה מסורה, ובעלה פייר (דב נבון), פרופסור לספרות החי בעולם של אידיאלים נעלים אך לא מסוגל לענות בעצמו לטלפון או לבלות עם ילדיו יותר מרבע שעה. עד נוסף לסערה הוא קלוד (מודי גרשון), חבר ילדות ונגן טרומבון עם כריזמה של צנון וסוד אפל משלו. איזה נזק יכול להיגרם במפגש שגרתי כזה? מתברר שבלתי הפיך.

"אירועים משפחתיים, או לחילופין חברתיים, יכולים להתקיים רק בזכות הסכם לא כתוב בין הנוכחים שלפיו אף אחד לא יגיד מה הוא באמת חושב על השאר", מפרש אשכנזי, "אם אחד מהנוכחים מפר את ההסכם העסק יתמוטט. אני מודה שהייתי כמה פעמים בסיטואציות כאלה, ועברה במוחי לרגע קל המחשבה להיות יותר כן ופחות פוליטיקלי קורקט רק כדי לראות לאן זה יוביל. מחשבה שגנזתי מהר מאד".

נבון: "כל אחד מאיתנו צובר בחייו זיכרונות, תסכולים וכעסים. הרבה פעמים אנחנו מספרים ששכחנו דברים שקרו לפני שנים, או שכבר לא אכפת לנו, והאמת היא שאנחנו זוכרים הכול. ילדים מתמודדים עם זה הכי טוב. פשוט מוציאים הכול החוצה בזמן אמת וממשיכים הלאה. החל מגיל מסוים אנחנו שומרים בבטן, וזה הופך אותנו לפצצות זמן מתקתקות. הדרך היחידה לא לחסל זה את זה היא להמשיך לשתוק, ואז ממשיכים לצבור והלחץ גובר. זה מעגל קסמים מרושע".

מחזות רבים עסקו בעבר בסיטואציית "חבורת אנשים תרבותיים נפגשת בנסיבות חברתיות וכל השדים יוצאים החוצה". אתם מאמינים שהכחשה ושתיקה הן אכן הדרכים היחידות לשרוד אירוע כזה?

אשכנזי: "לפני שנתיים שיחקתי במחזה 'אלוהי הקטל' שגם אותו כתבה צרפתייה, יסמין ראזה. הסיטואציה הייתה דומה. במחזה אחר שלה, 'אמנות', הנחשב קלאסיקה מודרנית, אנשים שהם אליטה אינטלקטואלית מסתערים זה על זה בגלל חוסר הסכמה על ציור. סיכות קטנטנות מסוגלות לפוצץ בועות ענק, רק בגלל שמתחת לפני השטח הכול בשל וממתין להזדמנות להתפוצץ. אז כן, אני מאמין שאירועים חברתיים ומשפחתיים הם שדה מוקשים, לכן הדרך היחידה לחצות אותם היא על קצות האצבעות".

נבון: "מה גם שאנשים לא באמת משתנים, גם כשהאמת הקשה נחשפת. למחזה 'שם פרטי' אין, לדעתי, הפי אנד. ונסן ופייר מתחילים שוב ולהתווכח כמה דקות אחרי שהוויכוח הקודם שלהם הסתיים באסון. במחזות מוסר הגיבור לומר לקח, אבל המחזה הנוכחי מחובר למציאות. זה הופך אותו לכואב בהרבה, אבל בו זמנית גם למצחיק הרבה יותר".