לא קל היה לי עם טשרניחובסקי 6. נתחיל עם זה שהיא ממוקמת בכלל בטשרניחובסקי 5. אבל זה בעצם נחמד ופעם היא באמת ישבה במספר 6.
לא קל היה לי מכיוון שכמה שלא ניסיתי וכמה שרציתי, לא הצלחתי להפוך אותה למסעדת הבית שלי, למרות שאין מתאימה ממנה להיות כזו. עד הסרדין האחרון, שהיה כנראה בעצם אנשובי. אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להתאהב.
משהו באוכל היה מנומס מדי, נטול יצר ותשוקה. וגם, מה לעשות, קצת מלוח מדי בדרך-כלל. אוכל מלוח מדי הורג כידוע כל ניסיון, גם אם יש מאחוריו יכולת, לבשל משהו מלא תשוקה או סתם טעים. האוכל כאן באמת היה כזה תמיד. טעים אבל עדין ומלוח מדי. בו זמנית. יש דבר כזה.
את השביל ללבי העקשן סללו לבסוף אייל ודליה, בעלי הבית, דרך היין בכלל. אייל ודליה הם חובבי יין מושבעים, מכורים. את מיטב כספם הם מבזבזים כנראה על טיולי יין ליקבים המהוללים של בורגון ועל יינותיה המופלאים. את היינות האלה הם מביאים גם למסעדה וארגז הבקבוקים הריקים בכניסה אליה לא נעלם מעיניי.
לפני כמה ימים סימן לי אייל בידו להיכנס לרגע, מבליג כרגיל על הידיעה ששוב אכלתי צהריים בבר המנזר או סתם תקעתי עוד סביח אצל אפי. הוא הושיב אותי על הבר, פתח בקבוק וינו ורדה פורטוגזי לבן וחמוץ - יינות פורטוגל הם האהבה החדשה של הזוג, ומסתבר שיש מי שמביא אותם הנה, והניח לפניי שלושה פילטים של סרדין כבוש בחומץ. "אמרו לי שזה אנשובי", הוא שח.
טעמתי ביס ונכנעתי. זה היה אחד הסרדינים הכי טובים שאכלתי מימיי. למרות שהוא היה בכלל אנשובי. ואולי דווקא בגלל זה. אחרי יומיים חזרתי. ג', הקולגה הנאמנה שלי ממקום העבודה, הצטרפה אליי ויחד התענגנו על אחת מארוחות הצהריים הכי טובות שאכלתי בזמן האחרון.
אז כן, זה עדיין היה עדין, אבל זה כבר לא היה מלוח וברגע אחד של הארה (אולי גם היין הפורטוגזי הלבן והבורגון האדום שהגיע אחריו עזרו לי להתרכך), הבנתי שלא תמיד חייבים להיות בהמה.
קינוחים מושחתים
את המסכת התחילו שלוש מנות ראשונות נהדרות - מרק הגספצ'ו הקר, היה מלא חומץ כמו שצריך עם רק מעט מאד קוביות בצל סגול ובכל זאת מענג להפליא. הקלמרי הצרוב בקרם חציל הצליח להתעלות מעל העובדה שכל מסעדה בעיר מגישה היום מנה כזו. זה היה קרם החציל הקלוי הכי מוצלח שפגשתי זה זמן רב. אפשר היה לטעום את הפיח. עלי גפן ממולאים באורז בלבד הצליחו לספק אפילו נכד של סלוניקאית כמוני וסביצ'ה האינטיאס (שהיה יותר קרפצ'יו עבה בעיניי) היה יכול להיות מושלם אלמלא סלט העגבניות שלצדו היה אפילו יותר טעים ממנו.
אחר כך אכלנו פילה צרוב של בר ים (ממשפחת הלברק) עם פריקי (חיטה ירוקה מעושנת) וגרגרי חומוס וירקות עונה - שומר, כרובית, גזר, שעועית ירוקה, קישואים . ג' דגמה את אותו הדג ממש, הפעם שלם בתנור עם יין לבן וציר דגים, זיתי קלמטה, עגבניות שרי וצנוברים ושוב אותם ירקות כתוספת. שתי המנות היו נהדרות - בריאות, מדויקות וכן, מה לעשות, עדינות. וזה היה בסדר. בסדר גמור.
לקינוח התפרענו עם סמיפרדו (גלידה איטלקית חצי קפואה) של פיסטוק, טארט שוקולד מושחת לגמרי וטארט לימון מיותר. לא כי הוא לא טעים. כי אני לא אוהב טארט לימון. אייל כיבד אותנו בשתי כוסיות קטנות של ליקר איטלקי מר משקדים ירוקים שהביא מהטיול האחרון שלו ושל דליה בדרום איטליה, שני אספרסו קצרים והופ, חזרה לעבודה.
מחירים: עלי גפן 25 שקלים; גספצ'ו 33 שקלים; פילה בר ים 98 שקלים; בר ים שלם בתנור 120 שקלים; טארט שוקולד 35 שקלים; טארט לימון 35 שקלים; כוס ויניו ורדה 25 שקלים (בצהריים 20); כוס בורגון אדום 52 שקלים.
טשרניחובסקי 6. רחוב טשרניחובסקי 5, תל-אביב. 03-6208729. ב'-ה' 12:00-00:00, ו'-שבת 10:00-00:00
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
