העליון: שטראוס עשתה שימוש לרעה בהליכי משפט

ההליכים המקדמיים - גילוי מסמכים, עיון במסמכים, שאלונים וכו' - במסגרת משפט אזרחי הם כלי חשוב ומשמעותי לשני הצדדים. יש בהם כדי לכוון את בעלי-הדין אל הכיוון הנכון, וכדי לייעל את ההליך. עם זאת, יש והליכים אלה מנוצלים על-ידי בעל-דין על מנת לנקוט "סחבת", לסרבל את ההליך ולתקוע מקלות בגלגלי ההתקדמות שלו.

במקרים רבים מוצא את עצמו השופט היושב לדין בתפקיד ה"גננת". עליו לקרוא לבעלי-הדין לסדר ולהוציא תחת ידיו את ההוראות הראויות, על מנת שההליכים המקדמיים אכן יתנהלו באורח תקין וימלאו את מטרתם. יכול והעובדה, שלפיה יש בעלי-דין העושים בהליכים המקדמיים שימוש נלוז, גורמת לעתים לכך ששופטים שונים אינם מתייחסים להליכים אלה ברצינות הראויה להם. יש להצטער על כך.

בהחלטה שיצאה עתה תחת ידיו של שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, יש משום הבעת מורת-רוח על נטייתם של נתבעים לעשות שימוש לא ראוי בהליכים המקדמיים.

כבר לפני כ-7 שנים הגיש משה אורמן לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית נגד "שטראוס שיווק בע"מ". בבסיסה עמד סכסוך שנתגלע בין הצדדים על רקע סיום יחסי ההפצה ביניהם. במהלך ההליכים המקדמיים התגלה לשטראוס כי אורמן מחזיק בקלטות ובתמלילים, אותם הוא מסרב להעביר לעיונה במסגרת ההליכים המקדמיים.

קפצה על המציאה

נסביר: אף שבניגוד לסברתם של רבים הליכי המשפט בישראל מתנהלים עם "קלפים פתוחים", ובעל-דין אינו רשאי לשמור "שפנים בשרוולו", הרי יש לכך חריגים. אחד הכלים היעילים שבאמצעותם יוכל בעל-דין להוכיח כי יריבו שיקר בעדותו הוא ההקלטה.

חזקה על נתבע, למשל, שלא יעיד דברים שיחזקו את התביעה דווקא. ככל שבידי התובע הקלטה בה נשמע הנתבע אומר דברים שיכולים לפעול לרעתו במשפט, יעדיף התובע שלא לחשוף אותה כבר בשלב מוקדם של המשפט. הוא יעדיף להמתין עד שיריבו ישקר על דוכן העדים, שאז הוא ישלוף את ההקלטה ויציגו על הדוכן עירום ועריה.

כאשר בית המשפט משתכנע כי האינטרס של חשיפת האמת מצדיק להתיר לבעל-דין לדחות לשלב מאוחר יותר את חשיפת ההקלטה, הוא יעשה כן. מדובר במצב חריג.

שטראוס ביקשו לקבל לידיהם, כבר בשלב ההליכים המקדמיים, את ההקלטות והתמלילים. אורמן סירב. בשנת 2007, כ-3 שנים לאחר הגשת התביעה, קבע הרשם דוד גלדשטיין כי מועד חשיפת ההקלטות והתמלילים ייקבע על-ידי השופט אשר ישמע את הראיות בתיק.

שטראוס ערערה על החלטה זו. ערעורה נדחה. נקבע כי צדק הרשם גלדשטיין בהותירו בידי השופט שידון בתיק את ההכרעה בסוגיית מועד החשיפה. "החלטת הרשם עולה בקנה אחד עם ניהול תקין של המשפט המוסר לשיקול-דעתו של השופט עניינים שבניהול המשפט וסדרי הבאת ראיות", נקבע.

לימים הועבר התיק להוכחות בפני השופטת מיכל אגמון-גונן. זו קבעה מועד במחצית השנייה של 2009 לישיבת קדם-משפט, שמטרתה הייתה להסדיר את המשך ההליכים בתיק. שטראוס לא התייצבה לדיון. הדבר נבע, לטענתה, מטעות ברישום המועד ביומנו של פרקליטה.

באותה הישיבה הורתה אגמון-גונן על סיום ההליכים המקדמיים, ציוותה על הגשת תצהירי עדות ראשית, וקבעה כי ההקלטות והתמלילים יוצגו לעדים במהלך חקירותיהם הנגדיות, בדיוק על-פי רצונו של אורמן.

בקשתה של שטראוס לביטול ההחלטה נדחתה על-ידי אגמון-גונן. גם בקשת רשות לערער, שהוגשה מטעמה לבית המשפט העליון, נדחתה.

כך, למעלה מ-5 שנים לאחר הגשת התביעה נגדה, הגישה שטראוס תצהירי עדות ראשית מטעמה. בינתיים הועבר התיק לטיפולה של השופטת דרורה פלפל. ממנה הוא עבר לטיפולו של הרשם חגי ברנר, על מנת שזה ישלים את הכנתו של התיק לשלב ההוכחות.

תחת ידיו של האחרון יצאה החלטה, שלפיה היו בעלי-הדין רשאים להגיש בקשות, שעניינן התצהירים שהוגשו על-ידי יריבם. מילים אחרות: ניתן היה להעלות בהן טענות בדבר אי-קבילות של טענות, שנכללו בתצהירים, לבקש מחיקתם מהם של סעיפים כאלה ואחרים וכו'.

מיהרה שטראוס, "קפצה על המציאה", והגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטתה של אגמון-גונן. אותה החלטה, שהתקבלה כשנה ומחצה קודם לכן, ושלפיה היה אורמן (המיוצג בידי עו"ד צפריר אוסטשינסקי) רשאי להציג את ההקלטות והתמלילים בעת חקירותיהם הנגדיות של עדיה של שטראוס.

השופט ברנר דחה את הבקשה. לדידו, החלטתה של אגמון-גונן הייתה ברורה ונחרצת, ולא חל מעת נתינתה שינוי נסיבות שהצדיק עיון מחודש בה.

לא אמרה נואש

שטראוס לא אמרה נואש. בעת הישיבה בבית המשפט - ישיבה שהתקיימה כמעט 7 שנים ממועד הגשת התביעה - היא ביקשה כי ברנר יעכב את ביצוע החלטתו. זו הפעם היא טענה כי אך יום קודם לכן נודע לה אודות הלכה רלבנטית חדשה שיצאה מבית המשפט העליון בנוגע למועד חשיפת ראיות. שוב דחה ברנר את בקשתה.

בכך לא הסתיימה המסכת. שטראוס ערערה על החלטתו של ברנר. ערעורה נדחה. השופטת עפרה צ'רניאק קבעה כי בבקשתה של שטראוס לעיון חוזר יש משום ניסיון לעקוף את החלטתה של אגמון-גונן, אשר ערעור עליה נדחה זה מכבר.

לא ייאמן. שטראוס לא עצרה כאן. היא הגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער על ההחלטה האחרונה.

הנה חלפו למעלה מ-7 שנים מאז הגשת התביעה נגדה, והתיק טרם הבשיל להוכחות. האם לכך נתכוונה שטראוס לאורך כל הדרך? מהחלטתו של השופט יורם דנציגר, שדחה את הבקשה, עולה כי הוא התרשם שאכן כך.

לאחר שקבע כי הבקשה אינה עומדת במבחן ההלכה הוותיקה והידועה, שלפיה רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, ראה דנציגר להיזקק לנסיבות העניין עצמו.

"מהתנהלותה של המבקשת עולה כי היא אינה משלימה עם החלטותיו של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט זה אשר הכריעו בסוגייה פעם אחר פעם", קבע דנציגר. "יתר על כן, במקרים מסויימים נקטה המבקשת בהליכים שלא היה מקום לנקוט בהם", הוסיף.

הוא התייחס לכך שהבקשה לעיון חוזר, בפני הרשם ברנר, הוגשה כשנה וחצי לאחר החלטתה של אגמון-גונן, ולאחר שבקשה לביטולה ובקשת רשות לערער עליה כבר נדחו.

"זאת ועוד, הבקשה לעיון חוזר הוגשה על-ידי המבקשת מבלי שחל כל שינוי נסיבות המצדיק את הגשתה", המשיך דנציגר. "ככלל דרך המלך לתקיפת החלטות של בתי המשפט אינה בדמות הגשת 'בקשה לעיון חוזר', כל עוד לא חל שינוי נסיבות המצדיק את העיון מחדש, שכן אין לפנות לבית המשפט שנתן את ההחלטה בבקשה חוזרת באותו עניין כאשר הטענות הינן 'ערעוריות' באופיין", כך דנציגר. "עם זאת, כאשר לא חל שינוי נסיבות רשאית הערכאה שנתנה את ההחלטה הראשונה לשנותה, אולם זאת רק במקרים נדירים כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית, בייחוד כאשר מדובר בתיקון שאין בו כדי לפגוע בזכויות הדיוניות והמהותיות של הצד שכנגד".

דנציגר קבע כי החלטתה של אגמון-גונן לא הייתה מוטעית, וכי לא היה מקום לקבל את הבקשה לעיון חוזר בה. "לבית המשפט סמכות טבועה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט, אולם השימוש בה ייעשה בזהירות מהטעם שיש להימנע מפגיעה בלתי מידתית

"בזכות היסודית בדבר גישה לערכאות", התקרב דנציגר לסיום, "במקרה דנן יש בסיס לטענה כי התנהלות המבקשת עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן השתלשלות העניינים שפורטה לעיל מלמדת כי המבקשת שבה והגישה לבתי המשפט, פעם אחר פעם, בקשות באותו עניין ממש, וגרמה בכך לבזבוז זמן שיפוטי ולהארכת ההתדיינות המשפטית בין הצדדים". (רע"א 1574/11).

 מחכה עד שהחלב יחמיץ שטראוס סוחבת את ההליך