למה שוערי כדורגל קופצים ימינה כשהקבוצה שלהם בפיגור?

ברבע הגמר של מונדיאל 2006, אנגליה ופורטוגל הגיעו לשלב הפנדלים ללא שערים. אחרי ארבע בעיטות פנדל, פורטוגל הובילה 2-1, ושוער אנגליה פול רובינסון היה חייב לעצור את הבעיטה הבאה כדי להציל את מצבה של נבחרתו. הבועט, כריסטיאנו רונלדו, בעט לשמאל ורובינסון צלל ימינה. פורטוגל ניצחה.

כשרובינסון צלל ימינה, הוא עשה את מה שטבעי לשוערים ימניים. מחקר שיפורסם בקרוב בכתב העת Psychological Sciences מצא כי שוערים ימניים נוטים לקפוץ ימינה לעתים קרובות יותר מאשר שמאלה, כאשר הקבוצה שלהם בפיגור.

כשאנשים או בעלי חיים רוצים משהו, כמו ששוערים רוצים להציל את הקבוצה מהפסד, נטייתם לצד הדומיננטי שלהם נהפכת מובחנת הרבה יותר. כך, כאשר כלבים רואים את בעליהם, הם מכשכשים בזנב בהטיה ימנית קלה. צפרדעים קופצות על טרף ימינה יותר מאשר שמאלה. אנשים נוטים להסב ראש ימינה כדי לנשק את אהובי ליבם, כשששתי האפשרויות סבירות באותה המידה.

את המחקר ערכו הדוקטורנטים מריקה רוסקס ודניאל סליגט וד"ר שאול שלווי בהנחיית פרופ' קרסטן דה דרו, כולם מאוניברסיטת אמסטרדם. הקבוצה חקרה את הביצועים של אנשים בהתאם למטרותיהם.

"השוער והבועט נמצאים בעמדות שונות", אומרת רוסקס. "השוער עומד בשער ענק שאין סיכוי שיצליח להגן על כולו לבדו. לכן לא מאשימים אותו בהפסד אם אינו מצליח לחסום את הבעיטה, אך יש לו היכולת לזכת בכבוד ובתהילה אם יצליח לעצור כדור ברגע קריטי, שבו הקבוצה שלו בעמדת נחיתות".

לעומת השוערים, הבועטים נמצאים במצב מאוזן יותר בין כמיהה לחרדה - הם יכולים להפוך לגיבורי היום, או להפוך למטרה לזעמו של הקהל. המחקר מצא כי בפנדל בשוויון, השוערים צוללים גם שמאלה וגם ימינה. לעומת זאת, כאשר הקבוצה שלהם בפיגור, הם מתנהגים כמו הכלבים או הצפרדעים, אשר צד ימין נהפך דומיננטי בעבורם. "מדהים לראות איך גם לאחר שנים של אימון, אנשים מושפעים ממאפייניהם הביולוגיים", אומרת רוסקס.

כדורגלניות קמות מהר יותר

לו הייתה הקבוצה שומרת על חשאיות המחקר, ייתכן שהייתה יכולה לעזור לנבחרת הולנד לנצח. במקום זאת בחרו החוקרים מהולנד - שעמם נמנה גם ישראלי אחד - לדאוג לתהילה האישית שלהם ולפרסם אותו.

הם אינם הראשונים שבוחנים התנהגות אנושית דרך כדורגל. כך, מחקר שנערך באוניברסיטה הטכנולוגית של מינכן מצא כי כאשר נשים משחקות כדורגל, הן קמות וחוזרות למשחק מהר יותר מאשר הגברים. מדוע? מתברר כי לא רק ההפסקות לאחר פציעה ארוכות יותר אצל כדורגלנים מאשר אצל כדורגלניות, אלא כל ההפסקות של הגברים הן ארוכות יותר.

בכדורגל גברים, ההפסקות מהוות 38% מהמשחק. עידוד לאחר שער יכול להימשך דקה, ואצל נשים חצי דקה. חילופים נמשכים 45 שניות אצל גברים, ו-35 שניות אצל נשים. ההבדל הוא בפציעות - הגברים נותרים על הקרקע חצי דקה יותר מאשר נשים.

ההסבר הסביר הוא קהל. בחלק הארי של המקרים, למשחקים של הגברים מגיע יותר קהל מאשר אצל נשים, ולכן הגברים משחקים בשביל הקהל. גם נערים שמשחקים בחצר מדמיינים את הקהל כאילו היו משחקים במשחק מונדיאל גורלי, ואילו הנשים מרוכזות יותר במשחק עצמו. ההפסקות לעידוד, להערכת הפציעה, לחילופים - כול אלה מהווים טריגר לתגובת הקהל, והשחקנים מאדירים את ההצגה, בכך שהם נותנים פאוזה לא מודעת לתגובה הזו.

במחקר אחר, שפורסם ב-Perspectives on Psychological Science, נבחנה ההשפעה של עידוד אישי של הספורטאי את עצמו בעזרת קולו הפנימי על ביצועיו. מידע מספורטאים הראה כי מרביתם נוטים לעודד עצמם לפני מהלך גורלי "זה יהיה מצוין, אני כביר, הכדור הזה עומד להיכנס לסל או לשער". לעומת זאת, אם נכנסת למוחם בטעות מחשבה שלילית "אני לא במיטבי היום, הסל או השער הזה רחוק", גם הביצועים שלהם נפגעים בהתאם.

במחקר אוששה המסקנה הזו אמפירית, ונמצא עוד כי מצבים שונים מצריכים דיבור עצמי שונה. כאשר המשימה דורשת דיוק, משפטים ספציפיים כמו "מרפק למעלה" מועילים יותר ממשפט כמו "זה הזמן לתת הכול". המשפט השני מתאים יותר בסיטואציות שבהן דרושים כוח או התמדה.

הדיבור העצמי התאים יותר לסיטואציות חדשות שדורשות מיומנות. תפקיד הדיבור במקרים האלה היה להנחות את הספורטאי למטרה, לשפר את הריכוז וליצור מעין חזרה מנטלית על המהלך. גם במשימות שבהן לא דרושה מיומנות אלא הדגש הוא על כוח והתמדה, הדיבור העצמי עוזר, אבל פחות.