דמוקרטיה לפי אופיר אקוניס

שתי מילים משמשות בשבועות האחרונים בערבובייה, במסגרת השיח הציבורי על יוזמות החקיקה מעוררות המחלוקת של הקואליציה, ובראשן "חוק החרם", שאושר בשבוע שעבר בכנסת: דמוקרטיה, ופוליטיקה.

שני המונחים הללו עוברים התעללות לא פשוטה מצד דוברים שונים, שאותם מנחה בורות במקרה הטוב, וזדון במקרה הרע. הזירה המשפטית, שלא בטובתה, סופגת כהרגלה את מטחי האש.

"מי שאינם מבינים מהי דמוקרטיה", כתב הבוקר (א') ח"כ אופיר אקוניס (ליכוד) בטור מיוחד ב"ישראל היום", "אינם מבדילים בין שלטון הרוב לבין הניסיון הבלתי פוסק לעריצות המיעוט".

אקוניס אינו היחיד הרואה במונח "דמוקרטיה" ככולל ערך אחד ויחיד - זכותו של הרוב השולט לעשות ככל העולה על רוחו. מבחינתו, הכלים הדמוקרטיים מתירים לו ולחבריו לקואליציה לחוקק כל חוק העולה על דעתם.

נראה כי אקוניס, כמי שמתייצב בין ראשי התומכים ביוזמות חקיקה אנטי-דמוקרטיות - כמו חוק החרם, החוק למניעת מימון זר לעמותות ישראליות והיוזמה לוועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת ארגוני השמאל - צריך לחזור לשנה א' בלימודי מדע המדינה.

חופש בלתי מרוסן לרוב הפרלמנטרי לחוקק חוקים, שמטרתם המוצהרת היא הגבלת החופש הפוליטי של המיעוט הפוליטי, הוא מתכון בדוק להידרדרות מדמוקרטיה פעילה לפאשיזם ובסופו של דבר למשטר טוטליטרי.

ועדת חקירה פרלמנטרית, כמו דבר חקיקה בספר החוקים של המדינה, היא כלי ממלכתי. שימוש בכלי כזה לצורך ניגוח פוליטי, יוביל בסופו של דבר לחקיקת חוקים, שיטילו סנקציות על מתנגדיו הפוליטיים של הרוב, אך ורק על שום התנגדותם לרוב השולט.

איום על העליון

יום למחרת אישורו של חוק החרם במליאת הכנסת, הוגשה לבג"ץ עתירה ראשונה לביטולו. מטבע הדברים, יחלפו חודשים ארוכים, לכל הפחות, עד שבג"ץ יידרש לעניין.

הניסיון בעתירות חוקתיות, שבהן מתבקש בג"ץ להפעיל את הנשק הלא-קונוונציונלי של ביטול דבר חקיקה של הכנסת בשל פגיעתו בחוק יסוד, מלמד כי שופטי העליון עושים ככל יכולתם כדי להימנע ממתן פסק דין. הם מוכנים אפילו להמתין שנים ארוכות, עד שהכנסת תתקן בעצמה את החוק הפגום, ומוכנים לספוג ביקורת על סחבת בטיפול בעתירות החשובות העומדות לפתחם.

אלא שלמספר חברי כנסת אצה הדרך: למחרת הגשת העתירה פירסמו חברי הכנסת יריב לוין וזאב אלקין (ליכוד) את הצעת החוק שלהם, ולפיה תינתן זכות וטו לוועדת החוקה בכנסת על מועמדים לכהונה כשופטים או כנשיא בעליון. זאת, באמצעות שימוע פומבי שייערך למועמדים, שבו יישאלו בדבר "תפישת עולמם השיפוטית".

עיתוי פרסום הצעת החוק לא הותיר מקום לספק: מדובר באיום עקיף על שופטי בית המשפט העליון, לבל יעזו לקבל את העתירה לביטולו של חוק החרם.

האם איום כזה הוא לגיטימי? לפני 4 שנים, בעת שהעתירות לביטול עסקת הטיעון שחתם היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, עם נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, היו תלויות ועומדות בבג"ץ והמתינו לפסק הדין, פירסם שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן, את יוזמתו לקיצוץ סמכותו של בג"ץ.

בין היתר ביקש פרידמן לקבוע בחקיקה כי בג"ץ לא יהיה מוסמך לדון בעתירות בנושאים ביטחוניים, תקציביים או בשיקול-דעתו של היועמ"ש בנושא העמדה לדין - לרבות בשאלת הסדרי טיעון.

השופט אדמונד לוי כתב אז בפסק הדין כי היה זה "איום גס, שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו, ושנועד ככל הנראה להשפיע על פסיקותיה".

סינון פוליטי

הביקורת שהושמעה בשבוע שעבר על הצעת החוק בדבר שימועים למועמדים לעליון התמקדה בעיתוי פרסומה, אך פיספסה את העיקר, והוא תוכן הצעת החוק: שימוע פומבי למועמדים לעליון יהפוך בהכרח את תהליך המינוי לפוליטי.

ח"כ יריב לוין, יוזם החוק, לא טרח אפילו להסתיר זאת, כשהודיע כי בדרך זו תיחסם דרכם של שופטים "פוסט-ציוניים" לעליון. שאלות בדבר "תפישת עולם שיפוטית", לרבות בנושאי אקטיביזם שיפוטי, הן קריצה שמאחוריה עומדת כוונה לסנן את המועמדים פוליטית.

התוצאה תהיה מינוי שופטים לפי מפתח פוליטי. הנפנוף בעובדה שגם והרס מערכת השיפוט שלנו.