ויקי כנפו: "המדינה הזו מייצרת דורות של עוני; כואב הלב"

חיכיתי ליום הזה שתתחיל מחאה על מחירי הדיור. כאם חד הורית, שיודעת היטב מהם קשיים כלכליים, אני מתקשה להבין את מדינת ישראל. איך יכול להיות שהילדים שלנו, שתורמים לצה"ל ומסכנים את חייהם, יוצאים לאזרחות, עובדים מבוקר ועד לילה - ועדיין צריכים לבקש עזרה ותמיכה מההורים, שגם להם אין מה לתת.

המדינה הזו מייצרת דורות של עוני ופשוט כואב הלב. אם האנשים הגדולים, דוגמת בן גוריון, החלוצים, והעולים שבנו את הארץ הזו, היו יודעים מה קורה עם המדינה שלנו - הם היו הורסים אותה ובונים אותה מחדש.

עלינו לזעוק! עצם היציאה למאבק מעניקה תקווה, בין אם המאבק יצליח או לא. מחאת הקוטג' אומנם נשאה פירות, אבל אסור לנו לקפוא על השמרים. מניסיוני למוד המאבקים אני יכולה לומר שלמדינה הזו יש הרבה כאב ראש ולעומדים בראשה אין כוח למישהו שיישב עליהם ולכן הם נותנים פתרון זמני, כדי שילכו הביתה.

אני צופה שמחיר הקוטג' עוד יעלה. זה ממש כמו אקמול נגד סרטן: מחר יגידו שחומרי הגלם התייקרו ויעלו את המחיר חזרה, כמו החשמל והדלק. לנו אסור לוותר.

המאבק במחירי הדירות הוא צודק ביותר. הבטיחו לנו קורת גג ומסתבר שצריך להיות מלך העולם כדי לשלם את הסכומים הנדרשים. קטונתי מלתת פתרון לבעיות הנדל"ן, אבל אין ספק כי היציאה לרחובות היא הדרך לשינוי. יחד עם זאת, יש לזכור שלמאבקים אין אורך נשימה, צריך לשמור על כוחות ומוטיבציה - אסור שמחאת הדיור תהפוך להפנינג חד-פעמי.

כמישהי ש"בילתה" חודשים באוהל, אני יודעת שקשה לשבת ברחובות ולא מספיק לומר "אנחנו איתכם", בזמן שאנחנו למעשה מתרווחים בבית ובמזגן. על הציבור כולו להיות שותף ולתמוך; היום זה אני מחר זה אתה. אנחנו לא יודעים איזה שכבה תיפגע בפעם הבאה, איזה מוצר יתייקר ולמי זה יעלה. לכן חשוב לאמץ דרכים נוספות לביטוי המאבק שמשותף לכולנו: ללכת להפגין מול הכנסת ולהקים משמרות מחאה בפריפריה.

אני מאחלת הצלחה למארגני המחאה ומחזקת את ידיהם: תשמרו על האמונה, אל תתייאשו ואל תישברו מספינים תקשורתיים. אל תסתפקו בהבטחות קטנות - תילחמו עד הסוף, אני מאחוריכם.

כיום יש לי עבודה טובה, לוקסוס של ממש: תפקיד מספק, שכר טוב ותנאים סוציאליים. אבל את הנעליים שלי אני עוד לא תליתי. המציאות בה אנחנו חיים והצורך במאבק תמידי בוערים בי - אתם עוד תפגשו את ויקי קנפו בכנסת.