"היה לי שכר נאה, חשבתי שאוכל להסתגל לגלאקטיקוס. טעיתי"

ניר קלינגר סוגר שנה לחזרתו לארץ. הוא היום בן 45. העונה הראשונה לשיקום הקריירה שלו הסתיימה בהצלחה יחסית. בהצלחה, כיוון שקלינגר לא סיים את דרכו במועדון מבאר שבע באופן שבו סיימו אותו מרבית הקולגות שלו בעשור האחרון. הוא לא בוזה. ויחסית, כיוון שגם אם קלינגר יעשה קסמים, גם אם הוא יקנה למועדון הזה את כל הערכים המקצועיים הנכונים, הוא לא יזכה עם באר שבע באליפות. הדבר הזה לא מעיד עליו. הוא מעיד על המועדון שאותו הוא מאמן.

בגיל 37, בשנת 2003, זכה קלינגר עם מכבי ת"א באליפות ראשונה כמאמן. בתוך חמישה חודשים בעונה הראשונה שלו כמאמן, לקח קלינגר גרוטאה מרוסקת וחסרת אישיות, והביא לה אליפות חמישה חודשים מאוחר יותר. תחלוף שנה וחצי והוא ייקח קבוצה מוכשרת אפילו פחות, ויעשה איתה סיבוב מרשים בצ'מפיונס ליג.

נתוני הפתיחה האלה אמורים היו בהכרח להביא אותו היום למקום הרבה יותר גבוה מבאר שבע. במקום זה הוא נאלץ ב-2006 לצאת לגלות מרצון בת ארבע שנים בקפריסין, בגלל כפיות הטובה וטירוף המערכות שפשו במכבי ת"א, שבגללם התחיל לפני שנה בשנית את מסלול ההמראה בקריירה שלו.

***

"אני משתדל לא לחשוב יותר מדי על מה היה קורה אילו", פותח קלינגר את השיחה. "זה אנושי כמובן, ואני לא יכול להגיד שלא היו רגעים, במיוחד בהתחלה, שלא חשבתי על זה, אבל זה לא יהיה נכון מבחינתי. זה יעכב אותי. באנרגיות, בתסכולים, בתחושת המרמור. אני בן 45 היום, אני לא יודע עוד כמה שנים אאמן ואני לא חושב שמה היה קורה אילו זה דבר שכדאי לעסוק בו".

"שלא תטעה, לא שמחנו אשתי ואני לחזור לארץ מקפריסין. החיים שם היו טובים ואף אחד לא כפה עלי לחזור. כל קיץ מאז שעזבתי, היו לי הצעות מקבוצות ישראליות לחזור, ודחיתי אותן. אבל הבנות כבר גדלו והעדפנו לחזור בגללן, רצינו שהגדולה תעשה את הבגרויות פה. לפעמים הדברים בחיים פשוט מוליכים אותך לכל מיני מקומות. יצאתי לקפריסין בגלל אילוצי פרנסה. הייתי צריך להתפרנס. מכבי חיפה היתה סגורה עם רוני לוי ולא היה לי אתגר באותה שנה. יכולתי לקבל עבודה בקבוצה אחרת בארץ, אבל השכר שלי היה גבוה, וקבוצות לא יכלו לעמוד בו. אין ספק שבאותה שנה הייתי המאמן הכי יקר בארץ, השנים איתי היו היחידות שהיו רווחיות בכל השנים של לוני. הצ'מפיונס ליג לבדה הכניסה 10 מיליון אירו. ואז קיבלתי הצעה מעניינת מקפריסין שהתאימה לי. ואמרתי, אני אצא לשנה ואחזור. בסוף השנה הפכה לארבע".

הוא לא רואה בהגעה שלו לבאר שבע הליכה לאחור. "אין דבר כזה הליכה לאחור. לא הייתי חוזר לולא חשבתי שהאתגר מושך אותי. מבחינתי האתגר בבאר שבע שווה לזה שבמכבי או בחיפה. מועדון שלא הצליח הרבה שנים, והאתגר הוא להפוך אותו לכזה. זה ייקח זמן, אבל אם ייתנו לי לעבוד ולא אשבר, זה יקרה. כשבאתי, אחד הדברים החשובים היה לעבוד מלמטה ולהפוך את המקום עם בולדוזרים. להביא רכש ישראלי לבאר שבע זה הרבה יותר קשה. שחקן שבא מבחוץ, רק הוצאות ה רכב עליו מגיעות למאה אלף שקל. קח חמישה, והגעת לחצי מיליון. הגענו למסקנה שאין מנוס מלהכין תשתית מקומית, שיעברו שנתיים ואולי ארבע שנים, אבל בסוף היא תהיה מוכנה. אם חתמתי בבאר שבע סימן שככה רציתי ושזה טוב לי לקריירה. כל ההחלטות שעשיתי בקריירה היו נכונות, למעט אחת".

והטעות האחת מחזירה אותו לקיץ 2005 ולרגע בו גזר על עצמו מוות ידוע מראש. קלינגר הניח, כמעט ביודעין, את ראשו תחת הגיליוטינה. לגיליוטינה קראו פרויקט הגלאקטיקוס.

"אתה לא יכול להיכנס לנהר זורם ולשחות נגד הזרם. יש מקרים בחיים שהערכים שאתה חי על פיהם מתנגשים עם כיוון הזרם. מהרגע שבאתי למכבי בתור מאמן הובלתי דרך. באתי כדי להפוך לאיש החזק. לא נתנו לי, לקחתי את זה בכוח, כיוון שאין דרך אחרת לעבוד במכבי. לזכותו של לוני ייאמר, שעל אף כל הביקורות, הוא דרש ממני להיות כזה. הוא גם לא ניטרל אותי, וראו את זה בכל הסיפור של נמני ובנין. הפופולאריות שלו היתה בשפל. האיש שם מיליונים והוא לא פופולארי. מכורח הנסיבות, הוא היה צריך לזוז הצידה. לא ראיתי אף אחד ממטר ויצרתי דרך שהוכיחה את עצמה. ראיתי מה קרה שם בשבע השנים אחרי שעזבתי, ברגע שהדרך שלי פורקה בידי גורמים חיצוניים כמו החזרה של נמני לקבוצה, הליכה על כוכבים, והוויתור על צעירים. הפירוק של הדרך גרם לי להבין שהעבודה שלי הסתיימה, והתפטרתי".

"הגלאקטיקוס לא היה פרויקט שלי. לאנשים היה כסף, ואני לא רוצה להיכנס לשמות, ושיקולי כסף הביאו ליצירת הפרויקט. אבל התוצאה היתה שהעשייה שלי נעצרה בפתאומיות ובחדות. אני לא יכול להגיד שלא זרמתי עם זה. עשיתי טעות, הטעות היחידה שלי, שנשארתי. הייתי צריך לקום וללכת בקיץ עוד לפני שהתחילה העונה ההיא. אבל הייתי צעיר, והיה לי שכר נאה, ואיכשהו חשבתי שאוכל להסתגל. אבל לבנאדם אסור לאבד דרך. ואני איבדתי דרך כששיתפתי פעולה עם הגלאקטיקוס".

מכאן עובר קלינגר לדבר על שתי הבעיות הנוספות שלו אז: טל בנין ואבי נמני. "ביום הראשון שבאתי למכבי אמרתי לשחקנים שהם יהיו חייבים ללכת בדרך שלי. הרוב התיישרו והיו כמה שלא. מכאן גם נוצרה ההתנגשות עם אבי. אבי התנגד לדרך שלי. הלוואי והוא היה מתנהג אחרת. נוצר מצב שהקבוצה נחלקה לשניים: החבר'ה שהלכו עם טל בנין ואלה שהלכו עם אבי. לא היתה ברירה, כדי לשמור על קבוצה בריאה היה צריך לשחרר את שניהם. טל היה האיש שלי במכבי באותה תקופה. הוא היה יד ימיני, המאמן על המגרש. אבל אם הייתי משחרר את אבי ומשאיר את טל, ההפרדה ביניהם היתה מחסלת את טל תקשורתית ומול הקהל. זה היה עניין מקצועי נטו ורק טובת הקבוצה היתה מול עייני. שנה אחרי שזה קרה, טל הגיע אליי לקפריסין וניסיתי להחתים אותו בקבוצה שלי. ישבנו בבית שלי על שפת הבריכה, דיברנו על הכל והדברים בינינו נסגרו. לדעתי הוא הבין טוב מאד למה עדיף היה לו ללכת אז ממכבי. ועל אבי אני יכול להגיד, שעובדה שאת מה שאמרתי לפני שמונה שנים, שלא יכול להיות אדם שהוא שחקן מעל למועדון, הבינו כולם שנים אחריי. ואני אומר, שאם הדרך שלי במכבי היתה ממשיכה, היינו מביאים הרבה נחת לקהל גם בלי הטירופים של הכסף של שניידר וגולדהאר".

***

בסיום העונה שעברה הגיע קלינגר עם ב"ש לבלומפילד למשחק מול מכבי ת"א, וסגר מעגל. "הקהל קיבל אותי במחיאות כפיים. זאת היתה אמירה של הקהל שצדקתי. זה היה חשוב לי מאוד ברמה האישית. הרי זה לא יכול להיות שאחרי כל ההקרבה והאהבה שנתתי למועדון שנים, הדברים השתנו פתאום. זה חימם לי את הלב וריגש אותי מאוד. ובאותו משחק היתה לי הקלה. זה היה אחד הימים החשובים בחיי. ואני חושב שהרגע ההוא גם סולל לי את הדרך לחזור לשם ביום מהימים".