סין? יש שם כסף? אז שיהיה סין

עדיין לא ברור אם מה שנראה כרגע כמו תחילתו של גל הגירה כדורסלני בכיוון הפוך מזה של ההיסטוריה האנושית (מאמריקה לאירופה) יצבור מומנטום רציני ויתפתח לתופעה. אבל כבר עכשיו ברור שהמהגר הבכיר הראשון, דרון וויליאמס מניו ג'רזי נטס, בלבל פחות או יותר את כל מי שקשור לסכסוך העבודה ב-NBA, וטלטל את עולם המושגים שאמור לעזור לנו, המתבוננים מהצד, לפרש את הסכסוך.

הנה דוגמה קטנה: וויליאמס, מסוף השבוע רשמית הפוינט גארד של בשיקטאש, אומר שהוא דיבר עם בילי האנטר, מנהל ארגון שחקני ה-NBA, לפני שהוא סגר בעל פה עם הטורקים וקיבל את תמיכתו. ועדיין: חמישה ימים - נצח במונחים של תקשורת בימינו - עברו עד שהאנטר הביע תמיכה פומבית ברעיון ההגירה כי "חשוב שהבעלים יבינו שיכולות להיות השלכות משמעותיות להחלטה שלהם לשים את השחקנים שלהם בנסיבות כלכליות קשות".

כאן הסיפור מתחיל להסתבך. כי מצד אחד הרטוריקה של האנטר ("נסיבות כלכליות קשות") היא רטוריקה של מנהיג איגוד עובדים; וארגון שחקני ה-NBA הוא באמת, דה יורה ודה פקטו, איגוד עובדים שמתעסק בנושאים כמו שכר ופנסיה וביטוח בריאות; והסיבה העיקרית להשבתה ב-NBA היא שבעלי הקבוצות דורשים להוריד את סך משכורות השחקנים מ-57% מההכנסות לאזור ה-40% - קיצוץ דרקוני במיוחד אם לוקחים בחשבון שהליגה משווקת את עצמה, מאז ימיו הראשונים של דייויד סטרן כקומישינר באמצע שנות ה-80, בעיקר דרך השחקנים שלה - בניגוד לפוטבול או לבייסבול שבהם היריבויות בין הקבוצות עומדות במרכז.

מצד שני, שחקני NBA הם הכל חוץ מעובדים מובסים שההנהלה נהנית להתעמר בהם. בנוף של הספורט האמריקאי המקצועני, אחת התעשיות הבודדות שבהן לאיגודי עובדים עדיין יש כוח ממשי, ההיררכיה של האיגודים ברורה: בתחתית נמצאים שחקני הוקי (בהשבתה האחרונה, שבגללה בוטלה כל עונת 2004/5, הבעלים כפו על השחקנים תקרת שכר קשיחה), קצת מעליהם שחקני פוטבול (מרוויחים הכי פחות בממוצע לעונה: 2.15 מיליון דולר לעומת 2.4 מיליון בהוקי, 3.3 מיליון בבייסבול ו-5.8 מיליון ב-NBA), במקום שני חזק שחקני כדורסל, ומעל כולם עומדים שחקני בייסבול (הליגה היחידה שאין בה שום ורסיה של תקרת שכר).

סוגיית תקרת השכר, שהיא המכשלה הגדולה השנייה בסכסוך בין ארגון שחקני ה-NBA לליגה, עוד יותר מקשה על פירוש הסיטואציה. מה בעצם בעלי הקבוצות אומרים: בשנים האחרונות הוכחנו, בלי שום ספק, שאי אפשר לסמוך עלינו בתנאים של שוק חופשי; אפילו מנגנון כמעט מתועב מבחינה רעיונית בשיח האמריקאי, מס מותרות שקונס על הוצאות מעל תקרת השכר, לא מנע מאיתנו לבזבז הרבה יותר מדי כסף על הרבה יותר מדי שחקנים שלא שווים את הכסף הזה; היד הנעלמה וכל השטויות האלה לא עובדות; הגיע הזמן להתכנס סביב מודל שוויוני, תקרת שכר קשיחה כמו בפוטבול ובהוקי, הליגה תהיה תחרותית יותר, העוגה תגדל, כולם ירוויחו בסופו של דבר.

השחקנים, כלומר העובדים, לא מוכנים לשמוע על המודל הסמי-סוציאליסטי שמציעה הליגה, ועכשיו יש להם נשק קפיטליסטי קטלני ביד: ביקוש להיצע שלהם מעבר לים. אמנם בינתיים רק שחקנים אירופיים הולכים בעקבות וויליאמס (מרצ'ין גורטאט הפולני, הסנטר של פיניקס, שחתם בספרטק סנט פטרבורג; זאזה פאצ'וליה הגאורגי, הסנטר של אטלנטה, שחתם בבשיקטאש; וסשה וויאצ'יץ' הסלובני, הגארד מניו ג'רזי, שחתם באפס איסטנבול), אבל קובי בראיינט, דווייט האוורד, קווין דוראנט וסטיב נאש כבר הודיעו שבאיזשהו שלב הם ישקלו ברצינות את האופציה האירופית/סינית.

אלא שגם בחזית הזו השחקנים מתעקשים להיות חזירים, ע"ע הסעיף בחוזה של וויליאמס שמבטיח לו את כל הכסף (5 מיליון דולר לעונה) ושחרור מיידי במקרה של סיום ההשבתה ב-NBA, כאילו אין לקבוצה החדשה שלו או לאוהדים או לליגה הטורקית אפילו טיפת חשיבות, הם קיימים רק בשביל לשלם לו.

כל זה רק נהיה כמובן יותר מורכב, ובמידה מסוימת יותר עצוב, ככל שצוללים יותר עמוק לתוך הפרטים של סכסוך העבודה ב-NBA, וכמעט בלתי אפשרי באמת להזדהות עם מי מהצדדים. שזה מזכיר לי קטע מהסטנד-אפ המעולה של כריס רוק מ-2008, Kill the Messenger, שבו הוא מספר לקהל שהוא גר באלפיין, ניו ג'רזי, פרבר סופר-יוקרתי 25 ק"מ ממנהטן, והבית שלו "עולה מ-י-ל-י-ו-נ-י דולרים", ואז רוק משתהה קצת, נותן לקהל זמן לספוג את מה שהוא כרגע אמר, מסתכל לתוך המצלמה (רשת HBO צילמה את המופע) ואומר: "אל תשנאו את השחקן, תשנאו את המשחק".