שעתם של יושבי האוהלים, קצרה

לא יאומן כי יסופר.

אלי ישי, האיש שעומד בראש משרד הפנים, האשם מספר אחד באוזלת היד הממשלתית, שלא ידעה לתכנן ולאשר פה פרויקטים במשך שנים, הודיע היום שמפלגתו תפרוש מהממשלה אם לא יהיה פתרון למשבר הדיור. "בא לי לבכות, מה שהצעירים האלה עוברים", אמר ישי הבוקר ל"מעריב".

נמאס כבר לומר זאת, אבל עדיין לא בטוח שאפילו ישי עצמו הבין: ש"ס נמצאת עמוק בתוך הקואליציה כמעט ללא הפסקה מאז 1984; ישי עצמו מכהן כשר בתפקידים שונים כמעט ללא הפסקה מאז 1996; משרד הפנים (שנמסר מסורתית לידי ש"ס), הוא שאחראי על הבנייה בישראל, באמצעות ועדות התכנון והבנייה; שותפו של ישי לסיעה, אריאל אטיאס, עומד בראש משרד השיכון ובראש מינהל מקרקעי ישראל (והשניים מתפארים בכל הזדמנות כמה טוב שבהגה אוחזים שניים מאותו הבית)

אבל כל זה לא מפריע לישי לנצל את המומנטום, כשהוא נהנה מכך שכל החיצים בשבוע האחרון מופנים משום מה רק לראש הממשלה, שר האוצר ושר השיכון.

כל זה קורה כשצוואר הבקבוק הכי גדול בשוק הנדל"ן נמצא במשרד הפנים. אפילו יותר מבמינהל מקרקעי ישראל (בפער קטן, יש להודות). ואת זה לא רק אנחנו אמרנו, אלא גם אודי ניסן, ראש אגף התקציבים הפורש, שאמר לנו את זה בתסכול בולט לפני כמה שבועות.

לא זו בלבד שמעט מדי אנשים ומעט מדי כישרונות מאיישים את ועדות התכנון של משרד הפנים, שאמורות להכניס כל העת תוכניות חדשות לצנרת ולאשר תוכניות מבושלות, ישי אפילו לא טרח במשך קרוב לשנה למנות מנהל לרשות התכנון, מאז פרישתו של שמאי אסיף.

בתחילת מאי אמנם נבחרה בינת שורץ על-ידי ועדת איתור להחליף את אסיף, ולפני למעלה מחודש אישר היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, את המינוי, אבל ישי עסוק בלחולל משברים קואליציוניים.

בדצמבר 2010, לאחר הטרגדיה בכרמל, הוטחו בישי טענות על כך שנכשל במאמצים לכבות במהירות את האש. להבדיל, במשבר הדיור של 2009-2011, ישי ומשרדו הם גם אלה שהציתו את האש, וגם אלה שממהרים כעת לחפש את האשמים שלא מצליחים להשתלט עליה.

תיכף יתחילו מריבות הקרדיט

ובלי שום קשר לחידלון של השר ישי, אנשי מחאת האוהלים מוכרחים להבין ששעתם מאוד מאוד קצרה. כמו כל מלחמה מוצדקת, ולמרות התשואות והמחמאות של הקהל מסביב, הזמן במלחמות נמדד בשניות ובדקות.

עוד רגע יתחילו הוויכוחים הפנימיים, מבית (מאוהל) ומחוץ, של מגוון האנשים, הגופים, והעמותות שהרימו את נס המרד, ושבוודאי ירצו לקטוף את הקרדיט. או אז תצוץ השאלה המתבקשת והטריוויאלית - מה בכלל ייחשב לניצחון במאבק ההיסטורי.

עוד מעט תחל הממשלה לזרוק עצמות למוחים. איזו עצם תוציא אותם מהאוהל ברוטשילד בחזרה לדירת החדר הקטנטנה שלהם בהמשך הרחוב? הקמת ועדה, עוד ועדה, לפתרון משבר הדיור? הבטחה לעוד רפורמות? הוראה על 20% דירות קטנות וזולות בכל פרויקט חדש? פיקוח על שכר דירה? הנחה במיסוי לקונים? קרקעות בגליל לכל יוצא צבא? קרוואנים לסטודנטים בגני התערוכה? מתחם של דירות להשכרה בבעלות פרטית או ממשלתית?

הפעם, מה לעשות, אין קוטג' שניתן להדביק לו מחיר יעד מיידי של 5 שקלים. כש-70% מהעסקאות בשוק המגורים (ו-100% משוק השכירות) מתנהל בין אזרחים פרטיים, וכשברור שגם אם יפנו מחר בבוקר את צריפין, תל השומר ושדה דב נוכל לראות תוצאות רק אחרי שנים, מובילי המאבק, לפני שהם רבים ביניהם (מישהו בממשלה בטח יתחיל לסכסך עוד מעט), מוכרחים לייצר קונצנזוס של 4-5 יעדים ומטרות לטווח קצר וארוך.