מהפכה לא עושים בפינצטה

א. מדד המחירים לצרכן לחודש יוני 2011 הוא עוד יריקה בלבן של העין. האבק שעלה אחרי מהפכת הקוטג' שקע, ובמדד המחירים לצרכן אפשר לראות את תוצאות הניצחון הגדול של הצרכן הקטן על חברות הענק, את תוצאותיה של התנועה הצרכנית המוצלחת ביותר בישראל אי-פעם. הו, מהפכת הקוטג' הגדולה! הו, שעתנו היפה!

כן, ממש. הנה התוצאות העגומות: בסך-הכול עלו מחירי מוצרי החלב במדד האחרון ב-3.2%. חברות החלב אכן הורידו את מחיר הקוטג', אבל העלו גם העלו את המחירים של מוצרים אחרים. איזו מהפכה נהדרת, מה?

דרכו לנו על הראש, אין דרך אחרת להסתכל על זה. שיקרו לנו, רימו אותנו, סובבו אותנו בכחש, זלזלו בנו. ואנחנו אכלנו את זה כמו ילדים טובים. ועוד אמרנו תודה וסליחה על ההפרעה. לא יודע מה אתכם, אותי זה ממלא בזעם.

ואתם יודעים מה הכי מעצבן אותי? שאני בטוח שחברות החלב ידעו שהתרמית העלובה שלהם תיחשף עם פרסום מדד המחירים לצרכן לחודש יוני 2011. הן ידעו, אבל פשוט לא היה להן אכפת. עד אז, הן ודאי חשבו, כולם כבר יתעסקו במשהו אחר וישכחו מכל העניין.

והן צדקו במאה אחוז. הנה, עכשיו כולם מתעסקים במצוקת הדיור ומי זוכר את הקוטג'. אם נשתוק כולנו יחד לרגע אחד נוכל לשמוע אותן צוחקות.

ב. וזה לא רק חברות החלב. לא רק ידן הייתה במעל. סביבן עומדת מערכת שלמה שידעה ושתקה ושיחקה את המשחק יחד עם חברות החלב, על גבינו. הרשתות, למשל. הו, כמה זעמנו על "שתי הגברות האלה מהקוטג'", כמו שכינה אותן נוחי דנקנר. אבל הוא, מה איתו? ביד אחת גינה אותן בתקיפות, ואת ידו השנייה נתן, כך או אחרת, לעליית מחירי מוצרי חלב אחרים.

פעם, בימים התמימים ההם, כשהעולם היה מקום שניתן להבין אותו, החזקים היו משתינים על החלשים מהמקפצה כמו בני אדם. לדוגמה, לפני תשע שנים פיטרה שרי אריסון 900 עובדים בזמן שהבנק מרוויח, ואחר כך התאמצה להשתיק את הביקורת נגדה. זה היה משהו-משהו.

הימים האלה חלפו. היום החזקים לא היו עולים להשתין על החלשים מהמקפצה גם לו היו החלשים עולים בלהבות. יצחק תשובה, קראתי השבוע בעיתון סיפור קטן, חייב למוסדיים מלא כסף בחברה אחת שלו ומתקשה לשלם. מחברה אחרת שלו הוא בא לאותם המוסדיים בדיוק ומבקש הלוואה. עכשיו תנו לי לצטט מהידיעה ב"כלכליסט": "הצל שמלווה את החזר החוב של דלק נדל"ן אינו חלק ממערכת השיקולים (של המוסדיים) בשאלה אם להשקיע באג"ח של קבוצת דלק".

המוסדיים האלה הם משהו, הא? אז נכון שמותר להם, הפרדת ישויות משפטיות של חברות בע"מ וכל זה, וגם תשובה הוא לא בדיוק אחד שיברח מחר בבוקר, כולנו מקווים, וגם לו מותר לעשות את מה שהוא עושה. ובכל זאת, מה? לאף אחד כבר לא אכפת מכלום? לאף אחד כבר לא משנה איך זה נראה? לאף אחד אין חוש בסיסי של צדק? נראה שלא; כולם רק משחקים את המשחק.

כשהייתי ילד דתי בכרך הגדול ושוקק החיים של פתח תקווה תמיד היו מדברים איתנו על "מראית עין". יש דברים שאתה לא עושה פשוט כי הם לא נראים טוב. תמיד שנאתי את למראית העין, זה נראה לי צבוע. היום אני מבין טוב יותר: זו לא רק צביעות או נימוס מזויף, זה כלל יסוד לחיים בציבור. לא תמיד חייב להיות לחזק אכפת מהכול, אבל כשהוא מתנהג כאילו לא אכפת לו מכלום כל החברה נסדקת.

ושם בדיוק נסדקת החברה הישראלית. הזרם המבעבע תחת רוב המחאות של החודשים האחרונים לא נובע רק מהמספרים היבשים - המסים שאנחנו משלמים, יוקר המחיה שעולה וכדומה - יותר מזה הוא נובע מהתחושה שדי, מזלזלים בנו יותר מדי. המחאות צועקות מהכיס, אבל הן בוקעות מהלב. בכל ההפגנות שהלכתי אליהן, ואני הולך לכולן, זה הדבר הזורם מתחת: משהו בניתוק הזה, בניכור הזה, באטימות הזאת, חצה איזה קו. יש גבול לכמה אתה יכול למתוח את החבל.

יכול להיות שעכשיו חלק גדול מהמשחק, ולבטח אחד המהנים בהם, הוא לתקוף את יצחק תשובה, אבל תשובה לא רוקד את הטנגו הזה לבד. צריך לתקוף אותו ואת חבריו, השד יודע שתמיד יש על מה, עם כל המינופים שלהם וההסדרים והתספורות והעסקות הסיבוביות וההפרטות השערורייתיות. אבל יותר מזה מוכרחים לתקוף את השיטה. כי מה אני תמיד אומר בכל המערבונים האלה שאני משחק בהם: אתה רוצה להיפטר מהמוזיקה הטורדנית? אל תירה ברקדנים. תירה בפסנתרן.

ג. הבהרה: המשפט האחרון של הסעיף הקודם נכתב בשפת המערבון. כשאני כותב "תירה" מובן שאני לא מתכוון שמישהו צריך באמת לירות במישהו. לא שמישהו אי-פעם יירה במישהו בגלל משהו שכתבתי, ובכל זאת, תמיד כדאי להבהיר. אני אוהב כשהדברים בהירים.

ד. בכל מקרה, את השיטה צריך להחליף. איך עושים את זה? הלקח העיקרי ממהפכת הקוטג', כמו גם מזעקת הדיור הנזעקת בימים אלה, כמו גם מזעקת הרופאים, העו"סים, הפועלים בחיפה כימיקלים, העובדים באוניברסיטת בן-גוריון ועוד רבים, ברור וזועק לשמיים: החלפת השיטה לא יכולה להיות החלפה בפינצטה.

אי-אפשר להילחם בקוטג' ואז בדלק ואז בחשמל ואז בחינוך ואז בקופות הפנסיה ואז בעמלות השורה ואז בתאגידי המים ואז בתמלוגי הגז ואז במפעל המזהם ואז במערכת הבריאות ואז בשכר הבכירים ואז בדיור ואז להתחיל הכול מהתחלה כמו בשיר ילדים של נעמי שמר. זה לא ילך ככה; זה להעביר את הים ממקום למקום בעזרת מסננת, דבר הנדון לכישלון.

אבל אתם יודעים מה, מילא הכישלון. אני לא פוחד מכישלון. כישלונות יכולים להיות מפוארים לא פחות מניצחונות. הבעיה הגדולה בשיטת מחאת הפינצטה הזו היא שהיא מותירה אותנו תשושים וחסרי מוטיבציה - ובגלל זה ההם שם למעלה כל-כך אוהבים את זה: לראות אותנו מתרוצצים כאחוזי תזזית מעוולה אחת לאחרת, מכלים את כוחותינו לשווא, מתנחמים בניצחונות קטנטנים. זה עושה להם טוב, תהיו בטוחים. ככה הם רוצים אותנו. מובן שהם היו מעדיפים אותנו אדישים לגמרי, אבל בהינתן המצב הנתון, כבר עדיף להם שנכלה את האנרגיה שלנו בריצה במקום מאשר נטפס על החומות שלהם.

ה. לא. ככה זה לא יכול להימשך. המסקנה העיקרית היא שאין דבר כזה מהפכות פינצטה ואין דבר כזה מחאות בוטיק. זה לא עובד. זה לא יעבוד. יום אחד זועק הנכה, יום שני מוחה המורה, יום שלישי הומה המילואימניק, יום רביעי שובת הרופא, יום חמישי מפגין נהג הקטנוע, יום שישי יום קצר, שבת שלום ולהתראות.

חוסר הצדק וחוסר השוויון לא מתחבאים בפינות, הם במרכז. הם מה שצריך להחליף, לא בורג אחד בכל פעם. והפילוג הזה בין המחאות הרבות, ראינו למה הוא גרם - הן נכשלות זו אחר זו, משבר אחד מתאייד אל תוך משבר אחר.

לא. די למחאה הספציפית. אנחנו כולנו באותה הסירה. הקול צריך להיות ברור: די לשיטה הלא צודקת. די לפערים הבלתי נסבלים. די לדיקטטורה הפרועה של ההון. די לעושק האזרחים.

אני לא נכנס אתכם עכשיו לימין ושמאל ומה נעשה עם השטחים - הרי זה בדיוק מה שהם רוצים שנעשה, לא? בכל פעם שעולה מחאה חברתית הם משתיקים אותה בטריק הישן של ימין-שמאל. ככה אני רואה גם את חוק החרם. נסו להיזכר על מה דיברנו כמה ימים לפני שהוא עלה והשתלט על השיח. נכון, על הטייקונים. ככה הם לוחצים לנו על הכפתור, ככה מחליפים לנו את הנושא, ככה הם גורמים לנו להמשיך ולהתפלג במחאות שלנו, גורמים לנו להמשיך ולנסות לרוקן את הים עם מסננת. ככה הם יכולים להמשיך ולצחוק לנו מאחורי הגב, ככה הם יכולים להמשיך ולדפוק אותנו ממדד מחירים אחד למדד המחירים הבא.

ו. אני יותר מאשר אשמח לנהל את הדיון על עתיד השטחים וכל זה מול ישראלים שחיים במדינה שמתייחסת אליהם בכבוד ולא חולבת אותם כאילו היו פרות. אין מה לדאוג, הימין יישאר ימין והשמאל שמאל גם כשפחות תלמידים יצטופפו בכיתות בתי הספר ופחות זקנים יצטופפו במסדרונות בתי החולים. הימין יהיה ימין והשמאל שמאל גם כשמשאבי הטבע של המדינה יעמדו לטובת האזרחים והפערים בחברה יצטמקו. גם אם חברות הענק והבנקים יפסיקו לדפוק אותנו ושכר המינימום יעלה ולכל העובדים יהיו זכויות, הימין יהיה ימין והשמאל שמאל, אני מבטיח לכם. אתם יכולים להיות רגועים, לפחות בעניין הזה.

 דרור פויר

הרהור

ההם שם למעלה אוהבים לראות אותנו מתרוצצים מעוולה לעוולה, מכלים כוחותינו לשווא, מתנחמים בניצחונות קטנים