השידור הציבורי, גרסת טיוואן; "מגיעות לעיתים רחוקות תלונות מפוליטיקאים"

"אני לא מבינה למה תמיד כולם נדהמים פה מהעדר המעורבות הפוליטית בשידור הציבורי אצלנו", מחייכת ד"ר סאנשיין קוואנג. כשהיא מונתה לתפקיד נשיאה ומנכ"לית הטלוויזיה הציבורית בטאיוואן, PTS, היא אולצה לחתום על חוזה מול חטיבת החדשות של הגוף שבראשו היא עומדת, במסגרתו היא מתחייבת לשאת באחריות פלילית במידה שהיא תכפה דרישה בעלת ארומה פוליטית כזו או אחרת מהעורכים.

ביקורה של קוואנג בישראל, כאורחת מכון הייצוא הישראלי והנספחות המסחרית של ישראל ברפובליקה הסינית, מאפשרת הצצה למציאות התקשורתית במדינה שאזרחיה "מאוד דומים ליהודים", כפי שהיא מגדירה זאת. מדינה שבה השידור הציבורי מונה חמישה ערוצים, הנהנים מתקציב שנתי של 2 מיליארד דולר טאיווני, שהם כ-237 מיליון שקל, כשליש מתקציב רשות השידור הישראלית לשנת 2011, שיעמוד על 870 מיליון שקל.

- איך ממומן השידור הציבורי אצלכם?

"שני שלישים מהתקציב מגיעים מהממשלה ישירות ושליש נוסף מגיע מהציבור".

- בצורה של אגרה?

"לא, לא, מה פתאום. בתרומות. אנחנו מקיימים מדי שנה אירוע 'טלתרום' רחב היקף ואנשים מתקשרים ותורמים כסף".

- כלומר, אנשים מתקשרים מיוזמתם ותורמים מכיסם לערוץ הציבורי?

"ממש כך, ואף הרבה כסף. גם חברות מסחריות גדולות מעניקות חסויות לתוכניות שונות, אבל כמובן שאנחנו לא משדרים פרסומות".

- וחברה שמממנת אתכם, אין לה דרישות באשר לתכנים?

"בשום פנים ואופן לא. הם יודעים מראש שאין להם יכולת להשפיע על התכנים. זה הייחוד והחשיבות המרכזיים של הערוצים הציבוריים - שחברות מסחריות לא יכולות להשפיע על התכנים כלל. רק עכשיו ראיתי סרט במהלך ביקורי בישראל, שעוסק בחברת מקדונלד'ס והיוצר שאל אותי אם אין לי בעיה לשדר את זה אצלי, אז עניתי שבפירוש אין לי בעיה. הערוצים המסחריים אצלנו לא היו משדרים זאת".

- יש לערוצים המסחריים אצלכם חובות שידור?

"כלל וכלל לא. מטרתם היחידה היא להרוויח כסף ולעשות רייטינג".

מחפשת תכנים ישראלים

במהלך ביקורה הקצר בישראל, בילתה ד"ר קוואנג שעות ארוכות בפגישות עם יוצרים, מנהלי אולפנים, ומפיקים ישראלים במטרה לחפש תכנים בעבור מערך השידורים הציבורי שהיא מנהלת, הכולל באחרונה גם ערוץ HD אחד. בין היתר היא מתעניינת מאוד בתוכניות על מדע ורפואה בישראל ועל עניינים הקשורים ביחסים עם הפלסטינים. היא אף בוחנת לערוך קופרודוקציה הקשורה בטכנולוגיית טיהור מים, הזכורה לטייוואנים מהסיוע הישראלי לאחר אסון הטייפון הכבד שפקד את המדינה.

רשות השידור הישראלית, אגב, היא גוף השידור היחיד שאליו נעשתה פנייה כדי לפגוש את קוואנג, אולם שם בחרו שלא לעשות זאת (מרשות השידור נמסר, כי "בשל בעיות טכניות ולו"ז בעייתי לא התאפשר, לצערנו, להנהלת הטלוויזיה להיפגש עם הד"ר סאנשיין קוואנג, במסגרת חלון הביקור שלה בארץ").

מהמשך ההסבר של קוואנג על המציאות של השידור הציבורי בארצה, נדמה היה שאולי יכלו ברשות השידור ללמוד ממנה דבר או שניים.

- דיברת על אי ההשפעה של החברות המסחריות, ומה באשר לפוליטיקאים, הם הרי מממנים אתכם, הם לא דורשים לכך תמורה?

"לעתים יש לחצים", מודה קוואנג, "מגיעות לעיתים רחוקות תלונות מפוליטיקאים שאומרים 'רגע, הרי אנחנו אחראים על קיומכם, למה אמרתם כך וכך'. אבל אני מבהירה שאני מנועה מלעשות כל דבר בנדון, משום שאני חתומה על אמנה מול עורכי החדשות שמונעת ממני להפנות אליהם כל דרישה בעלת אופי שכזה. אנחנו מדינה בעלת שתי מפלגות גדולות שליטות והמוניטין שלי ושל השידור הציבורי הוא ברור כבלתי ניתן להתערבות".

- אבל בכל זאת הפוליטיקאים ממנים אותך.

"כך זה עובד אצלכם? אצלנו כלל לא. מי שממנה את מנהלי השידור הציבורי זו מועצה של אנשי רוח ואקדמיה מהדרגה הגבוהה ביותר. יושבים בה סופרים, עיתונאים וחוקרי תקשורת בכירים. רוכשים להם כבוד רב אצלנו. זו מועצה שעובדת בחינם ללא שכר, שגם בוחרת מינויים אחרים בשירות הציבורי ואין בה אף נציג בעל רקע פוליטי".

- קוואנג היא בעלת רקע עשיר בתחום הטלוויזיה ובצעירותה הייתה ממקימי ערוץ PTS, בראשו היא עומדת כיום.

היא גם בעלת ניסיון רב באקדמיה ובתקשורת המקומית. בעברה כיהנה כיו"ר מערכת השידורים המרכזית בטאיוואן, סגנית נשיא ערוץ הטלוויזיה CTI, סגנית נשיא הטלוויזיה הסינית בטאיוואן, ומנהלת מחלקות החדשות, התוכניות והכלכלה בטלוויזיה הסינית בטאיוואן.

ובכל זאת, היא אומרת, כשהייתה אמורה להתמנות לתפקידה הנוכחי, הבכיר ברזומה שלה, נאלצה לעמוד בהליך מכרזי ארוך במרכזו העניקה ראיון בן שש שעות לחברי הוועדה שמינתה אותה. בדומה לישראל, חברים בה גם חברי ועד העובדים של הטלוויזיה - גוף חזק מאוד, לדבריה.

שעתיים יומיות של מהדורת חדשות מרכזית

באי הטיוואני, שטרם הוכר על-ידי הקהילה הבינלאומית כמדינה, חיים 23 מיליון תושבים. ישנה שם רשות תקשורת שאחראית רגולטורית על כל גופי השידור במדינה.

יש גם קרוב ל-100 ערוצים פתוחים שמועברים לציבור בעיקר באמצעות שירותי הכבלים - כל הערוצים הם ערוצי חינם ואין כלל ערוצי פרימיום בתשלום נוסף. עלות חודשים של חיבור לכבלים עומדת על 25 דולר - פחות מ-100 שקל בחודש.

"שמעתי שאצלכם זה מאוד יקר", מחייכת קוואנג, "אצלנו המחוקק עומד על זה שכל השידור יהיו פתוח ולמרות שהחברות מנסות להעלות מחיר ולהוסיף ערוצים בתשלום, זה נבלם". ב-2004 נכנס חוק הטלוויזיה הדיגיטלית באי, אך בשל התנאים הפיסיים הבעייתיים במקום, יש קושי בקליטת השידורים הטרסטריאליים - לכן 85% מהציבור מחזיק בטלוויזיה בכבלים.

גם הטייוואנים, כמו הישראלים, מצויים תחת איום מהשכנים. לכן החדשות מעסיקות אותן מאוד ובמדינה שמונה ערוצי חדשות. הערוץ הציבורי משדר מהדורת חדשות של שעתיים ומרבית הצופים מתכנסים בראש ובראשונה אליה. הערוץ הציבורי ממוקם בטבלת הרייטינג במקום ה-20-25 מקרב 100 הערוצים הנמדדים.

- ומה במקום הראשון בטבלת הרייטינג במדינה?

"טלנובלות קוריאניות", מעווה קוואנג את פניה בבחילה, "וריאליטי".

בכל זאת, כנראה, יש משהו דומה.