ראש של עגל

"מותרות", ד' 22:00, "יס דוקו"

דוד אופק הוא בעיני יוצר מדהים. יש לו את היכולת לקחת מציאות שעל פניה נראית דו-ממדית, ולמצוא בה את הזוויות הקטנות שמהן מורכב הסיפור הגדול, באופן שיטלטל גם צופה שהגיע לצפייה עם דעות "מהבית".

אני מודה שבטרם צפיתי בסרט הזה לראשונה, חשבתי גם אני שמדובר באחד מאותם הגיגים סמי-אינטלקטואליים מבית מדרשו של "השמאל האוטומטי", זה שתמיד ימחה על "כיבוש" או "סגר" באשר הוא, עד כדי התכחשות לאינסטינקט הבסיסי של ההישרדות.

למרות שלא חלקתי את המחשבה הזאת עם אופק, הרי שאני מרגיש צורך להתנצל על עצם העלאתה: כמי שמכיר את יצירותיו הקודמות, הייתי צריך לתת לו קרדיט על שהוא מסוגל לבוא לנושא כה רגיש, שמראש מחלק את צופיו לפי מפתח פוליטי, ולמצוא בו פרטים נסתרים, קצת כמו אותם ציורי תלת-ממד, שצריך לבהות בהם דקות ארוכות עד שמתגלה בהם העומק.

הנה דוגמה קטנה לסיפור שכזה: סוחר עזתי מחליט לייבא עגלים לשחיטה. אלה לא מגיעים לכאן בספינת האהבה, אלא במשהו שהזכיר לי קצת את הרפסודות בחוף השקט בחיפה של שנות ילדותי. אלא שבינתיים מחליט צה"ל כי אסור להכניס בשר טרי (אלא רק קפוא) לעזה. "אהה" חשבתי לעצמי "עכשיו יראו לי את הילד העזתי שצבא הכיבוש מנע ממנו אנטרקוט משויש". אבל לא. אופק המשיך לעקוב אחרי העגלים, שהפכו בינתיים מבעיה של היבואן העזתי, לבעיה קשה עבור הישראלי שהסכים לאחסן אותם בינתיים.

אפשר להתנגד לסגר ואפשר גם לחשוב שמדובר ברע הכרחי, אבל לנוכח "מותרות", אי אפשר שלא להתעלם מהמציאות הגרוטסקית שהוא מייצר, שאותם בני בקר (שדווקא הם, כמה סימבולי, יכולים להיות מרוצים על שלא הגיעו ליעד הסופי של מסעם), שאופק השכיל ללכוד במצלמתו, מספרים את סיפורה טוב יותר מכל טקסט פוליטי.

סיפורי אל.איי

"ללה לנד", א'-ה' 20:30, "יס קומדי"

מדובר במדגם לא מייצג בעליל, אבל כמעט כל מי ששאלתי ונחשף לסדרה הזאת, אוהב אותה מאוד. מהו סוד הקסם של "ללה לנד" שמצליח לגעת כמעט בכל אחד. האמת? הטריק כאן די פשוט: ברובד הבסיסי יש צופים שמזדהים עם העלילה כאילו צפו בסרט תורכי, רוצה לומר: המתיחות הרגשית העזה בין זהבה בן ואחותה אתי לוי, מעסיקה אותם באמת.

במעגל השני נמצאים מי שצוחקים על האחיות, אבל לעומת זאת "חולים" על דודו אהרון, מתפעלים ממראהו של אביהו שבת, או מקנאים ברמת החיים שהפגין השבוע, בתפקיד אורח, שימי תבורי. במעגל הבא נמצאים אלו שכל הוויית הללה לנד הזאת זרה להם, אבל מבחינתם מדובר בסוג של "סרט טבע": הם צוחקים מהאנגלית (שנעה בין "גרועה" ל"אלטרנטיבית") של הגיבורים, ומרגישים נהדר עם עצמם: שהרי האנגלית שגורה בפיהם ומוזיקה מזרחית לא תרעיד את עור התוף שלהם.

בתווך מזגזגים יוצרי הסדרה: מצליחים להציג את גיבוריה באופן מגוחך לעיתים, אך לא נלעג. לתת למתעניינים הרגשה שלא צוחקים להם, ולצוחקים מספיק סיבות לצחוק... במילה אחת: חמוד.