הפוליטיזציה הדתית של הצבא

לפני כמה שנים הציג הקאמרי מחזה שלי בשם "אטום". המחזה היה על כת דתית קנאית, שהשתלטה על עמדות המפתח במדינה, כולל הצבא, בתהליך סבלני ומתוכנן שנמשך שנים רבות. מיד קמה צעקה גדולה מצד הקואליציה הידועה של מפלגות דתיות, רבנים וקבוצות ימין, והמחזה הורד לאחר כ-30 הצגות.

הכוונה שלי בכתיבת המחזה הייתה להציב תמרור אזהרה. מסתבר שהיה זה יומרני מצדי להניח שזה ישפיע. ואולי בעצם זה כן השפיע, אבל דווקא על החוגים הדתיים. כי אנחנו ממשיכים להיות עדים לתהליך מתמשך, סבלני ומתוכנן היטב, של רכישת השפעה הולכת וגוברת של הדתיים על צה"ל.

התזכורת של האלוף זמיר

את מה שנאמר אז במחזה אומר עכשיו האלוף אבי זמיר, ראש אכ"א היוצא: "לעצור את ההקצנה הדתית בצה"ל" (הארץ, 20.7.11). אמירה זו מצטרפת לדוח של יועצת הרמטכ"ל לנשים שבו מדובר על "כפייה דתית קיצונית" נגד נשים; לפני כמה חודשים מונו בצה"ל רבנים גדודיים שלא היו קיימים קודם לכן; לאחרונה קמה סערה כאשר התברר שבטכסי זיכרון אומרים "יזכור אלוהים" את הנופלים, במקום "יזכור עם ישראל". וכך הלאה, וכך הלאה. הדת שולחת את זרועותיה ואת נציגיה לכל מקום שבו אפשר להשתלט על נתחים ממוקדי ההשפעה על המוסדות השלטוניים של המדינה.

החרדים והדתיים העומדים מאחורי תהליכים אלה טוענים שזו לא השתלטות של הדת, אלא של היהדות. שזו כמובן השיטה לנכס את היהדות באופן בלעדי לדת. רוב היהודים בכלל אינם דתיים, אבל רבים, בעיקר אלה המתקראים "מסורתיים", קונים את זה. "מה כל-כך נורא אם חיילינו יקבלו קצת יהדות?", הם אומרים.

רבנות לעתים מיסיונרית

זה נורא מכיוון שלא ביהדות מדובר, וגם לא בדת היהודית. מדובר בפוליטיקה. יותר אנשים דתיים זה יותר קולות למחנה הדתי-חרדי בבחירות. חלק מהרבנים בצה"ל, ובכל מקום בעצם, אינם מסתפקים במתן שירותי דת למי שרוצה בכך. לעיתים הם עושים עבודה מיסיונרית כשהם מנסים להפוך אנשים לא מאמינים לכן מאמינים. חלקם רואים בכך חלק משליחותם הרבנית.

כלומר - לא על הדת אנחנו מדברים כאן, אלא על פוליטיזציה בצבא, שהיא, בעיקרון, אסורה בכל איסור. אם מפלגה חילונית, שמאל או ימין, תבקש למנות נציגים שלה בצבא, ברור מאליו שזה לא יתאפשר. לעומת זאת זה כן מתאפשר, ובגדול, למגזר הדתי.

פוליטיקה, לא דת

הרמטכ"ל הנוכחי לא יצר את המצב הזה, אבל בכמה מפעולותיו האחרונות הוא מעצים את התופעה. נראה שאינו מבין את גודל הסכנה, שאינו מפנים שחיילים דתיים עלולים שלא לסור למרות מפקדם, אלא למרות האלוהים.

ומי הוא האלוהים אם לא הרבנים המדברים בשמו? ומי הם הרבנים, אם לא נציגי המפלגות הדתיות, במישרין או בעקיפין? האלוף זמיר קורא לגנץ "לעצור את התהליך". זה בוודאי הכרחי. אבל לא מספיק. אם יש ממש בעיקרון של איסור פוליטיזציה של הצבא, צריך להתייחס אל הרבנים והרבנות לא בהקשר הדתי, אלא הפוליטי, על כל המשתמע מכך.