מאוהבים במחאה

1. המתמחים

שדרות רוטשילד, 9:30 בבוקר. צעירים מחלקים פלאיירים בסמוך לאוהלים, כחלק מהמאבק במחירי הדיור. על דיור לא נכתב שם הרבה, אבל רשימת הדרישות הייתה ארוכה למכביר, שכוללת בין היתר את העלאת שכר המינימום, השקעה מסיבית בחינוך והקצאה של 6 מיליארד שקל במערכת הבריאות.

כמו הפלאייר הזה, כך גם מחאת המתמחים: הם לא רוצים הסכם שכר ראוי, הם רוצים מהפכה. הבעיה היא שמהפכות לא עושים במו"מ מול פקידים במשרד האוצר, אלא באמצעות הקלפי, באמצעות מאבק חברתי כולל.

למעשה, מבחינה משפטית המדינה לא הייתה חייבת לדבר עם הרופאים על תקנים או על עידוד רופאים בפריפריה. קיימת מחלוקת משפטית מהותית בשאלה הזאת. היא בטח לא היתה חייבת להבטיח לרופאים במקצועות נדרשים מענקים של 250-500 אלף שקל. לכן, אילו ביה"ד הארצי לעבודה היה מסיר את הכובע של המגשר והמפשר, כובע חשוב וראוי בפני עצמו, סביר להניח שהרופאים היו נתקלים כבר בצווי מניעה.

המתמחים קצת התבלבלו. רוח מחאת האוהלים יחד עם ניחוח מאבק הקוטג', יכל לעשות את זה לבן אדם. אבל קשה להבין את מי שסיפרו לנו במשך חודשים שהמאבק שלהם הוא לא על שכר אלא על עבודה מסביב לשעון ועל תורנויות שלא נגמרות, והנה עכשיו הם טוענים שבעצם זה כן הכסף. זה קורה דווקא אחרי שהחליטו להגביל את מספר התורנויות ואפילו לחייב לראשונה גם את הרופאים המומחים בביצוע תורנויות. אם זה לא מספיק, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן נלחם בשיניים כדי לקצר גם את משך התורנות של מתמחים שעומדת היום על 26 שעות ברצף.

ומי נאבק בליצמן? אותם גורמים ומנהלי בתי חולים שמתייצבים עכשיו ברוב צביעותם לצד המתמחים. כולנו ראינו את הסרט עטור הרייטינג שליווה את המתמחים טרוטי העיניים, והנה עכשיו הם נלחמים על עתידה של מערכת הבריאות ולא על המשבצת שלהם. זה יפה מאוד, אבל למה עכשיו?

2. המומחים

הרופאים המומחים רואים בהנהגה של שעון נוכחות סוג של "אזיקים אלקטרוניים". קודם הם הסבירו שהם לא עובדים במוסך, ולכן לא ראוי לחייב אותם בהחתמת שעון. הטענה הזאת היא עלבון למוסכניקים שמעידה על התנשאות, אבל לא זאת הסיבה שהם מתנגדים להסכם שגובש. הם מתנגדים משום שהקמפיין של הרופאים אמנם דיבר על "הצלת המערכת הציבורית", אבל בפועל הם רוצים יותר תוספות שכר. זו הסיבה היחידה שמסבירה מדוע הם לא מברכים היום על אותם הסכמות שהושגו, המעניקות תוספות מיוחדות ותקנים רבים לרופאים בפריפריה. זו, וגם העובדה שההסכם שגובש אמור היה לחייב גם מומחים עם ותק של עד 5 שנים בביצוע תורנויות (בתמורה לתשלום של 6 ימי עבודה על כל תורנות).

המשמעות של תורנות מומחים היא מרחיקת לכת, משום שהיא גודעת את התופעה שבה בשעות אחר הצהריים ובסופי שבוע קשה למצוא מומחים בבתי החולים. המהלך הזה אמור היה לשפר משמעותית את איכות הרפואה במערכת הבריאות הציבורית, אבל כנראה שזה טוב רק לקמפיינים.

3. מנהלי בתי החולים

פרופ' גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב, אינו לבד. גם מנכ"ל שיבא פרופ' זאב רוטשטיין ומנכ"ל רמב"ם פרופ' רפי ביאר, העניקו רוח גבית למחאת הרופאים ועשו זובור להסתדרות הרפואית. זה מבטא את האנרכיה הישראלית במיטבה (להבדיל מדמוקרטיה), שבה מנהלים של בתי חולים ממשלתיים יוצאים נגד ההסכם שגיבשה המדינה, שהיא בעלת הבית שלהם.

מנהלי בתי החולים הם המעסיקים, הם אלה שאמורים לדרוש את שעון הנוכחות, לא להתסיס כנגדו. אבל גם הם לא עושים את זה כדי "להציל את הרפואה הציבורית". זה אפילו להיפך: השלישייה המפורסמת - ברבש, רוטשטיין וביאר, דורשים מזה שנים להחזיר לבתי החולים הממשלתיים את האפשרות להעניק שירותי רפואה פרטיים בתוך המערכת הציבורית. הם הניעו מחדש את הדרישה הזאת במסגרת המאבק הנוכחי, אבל ההסתדרות הרפואית הסירה את השר"פ מסדר היום כשהבינה את גודל הביקורת בדעת הקהל. הם מאוכזבים. הם מאוכזבים גם משום שמרבית התקנים שהסכימה המדינה להעמיד צפויים היו להינתן לבתי החולים המרוחקים יותר בפריפריה.

אבל ברמב"ם, בשיבא ובמיוחד באיכילוב רוצים הכל מהכל: גם את התרומות הנדיבות מהחברים הטובים אריסון ועופר, וגם את רוב המשאבים שמקצה המדינה. כך נראה המאבק הזה, אבל מרוב התלהבות תקשורתית נדמה שכולם מאוהבים במחאה, לא חשוב איזה צבע היא לובשת.