כמה שווים הטייקונים בישראל? ולמי יש מיליונים בבית?

"רק כשהגאות חולפת אתה מגלה מי שחה עירום", גורסת אמרה ידועה המיוחסת למשקיע האגדי וורן באפט. בפרפרזה על אותה אמרה ניתן לטעון שרק כשמגיע הרגע בו נדרשת חברה להסדר חוב עם מחזיקי האג"ח שלה, מתגלה כמה כסף באמת יש לבעליה בחשבון הבנק הפרטי שלו.

התמונה הזאת הולכת ונחשפת לעניינו בימים אלה, ונראה שהיא דורשת הגדרה מחדש של המושג "טייקון". היא גם שמה ללעג את דירוגי העושר המתפרסמים מדי שנה בכלי התקשורת השונים. אלה מתבססים, כך מסתבר, על שווי הנכסים של המדורגים ברשימה, מבלי להביא בחשבון את החובות הנלווים אליהם.

יצחק תשובה הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מי שמוגדרים כטייקונים, אך ככל הנראה אין ברשותם די הון נזיל - כלומר, כמה מאות מיליוני שקלים - כדי לתמוך בהחזר מלוא חובות האג"ח שהנפיקה חברה בשליטתם. קדמו לו בכך לב לבייב, בני שטינמץ, ליאון רקנאטי ואילן בן דב (רשימה חלקית).

הסיבה המרכזית לכך היא שכל אותם אנשי עסקים - אלו שכבר נדרשו להסדרי חובות וגם אלו שלא - קנו את מעמדם במשק ובמדורי הכלכלה בעיתונים באמצעות רכישות ממונפות. הם נטלו אשראי עצום מהבנקים, שכנגדו שועבדו מניות החברה הנרכשת. פועל יוצא של המהלך הזה הוא שהתמורה שהם גורפים מכל מכירת מניות או דיבידנד שמחלקת החברה שבשליטתם, זורמת בדרך כלל לכיסוי החוב שלהם בבנק ולא לחשבון הפרטי שלהם.

חובות, כבר כתבנו כאן לא פעם, צריך להחזיר. דרישתם של מחזיקי האג"ח להסדר חוב הוגן, שימקסם את התמורה לה הם זכאים, היא אלמנטרית ועל המנפיקים לעשות ככל יכולתם - גם הדבר כולל הבאת כסף פרטי מהבית - כדי לייצר הסדר כזה. אבל האמת העצובה היא שלא אחת הם פשוט אינם מסוגלים לכך.

דוגמה לכך סיפק לנו באחרונה המקרה של מוטי זיסר, חבר של קבע בכל רשימה של עשירי ישראל. לזיסר, כך נחשף ב"גלובס", יש חוב פרטי של כמיליארד שקל לבנק הפועלים, שנוצר בגין רכישת מניות השליטה בחברת אלביט הדמיה, זרוע ההשקעות המרכזית שלו.

החוב של זיסר לבנק גבוה כיום פי ארבעה משווי מניות אלביט הדמיה המשועבדות כנגדו. בהינתן שאלביט הדמיה היא הנכס העיקרי של זיסר, ניתן רק לשער כמה כסף הוא יוכל להביא בעתיד מהבית, לטובת הסדר חוב בחברה שבשליטתו, אם יידרש לכך.

למי בכל זאת יש מיליונים בבית

אז אם לבן דב אין, ולתשובה אין, ולרקנאטי אין - למי בישראל יש מאות מיליוני שקלים "חופשיים" בחשבון הבנק הפרטי שלו? התשובה היא שכנראה בעיקר לאותם אנשי עסקים שלעולם לא יידרשו להביא כסף מהבית לטובת הסדר אג"ח בחברה שבשליטתם.

אלה שעונים להגדרה הזאת הם בחלקם הגדול בכירי בתעשיית ההיי-טק המקומית, שידעו לייצר לעצמם עושר מופלג ממניות ואופציות שקיבלו בחברות טכנולוגיה משגשגות כמו צ'ק פוינט ואמדוקס, או ממכירת סטארט אפים לענקי הטכנולוגיה בחו"ל. את כל זה הם עשו תוך יצירת ערך אמיתי לבעלי המניות, ומבלי להזדקק לעזרתן של הנפקות אג"ח.