"משהו יותר גדול מקוטג' ומחירי הדירות"

אחת בלילה, היום השישי למחאה, ספסל ליד הבימה.

אסף לוי, מהמנהיגים של ההתכנסות ההמונית הזאת מסתכל מסביב ולא מאמין. "הדבר הזה קרה לי מול העיניים, מול העיניים בנאדם".

בשדרות רוטשילד מתהווה מהפכה. הראשים שלה הם אנשים אינטלגנטים וחושבים, ולמרות מה שנראה, כל צעד אצלם מחושב. אף אחד לא יודה בזה, אבל גם הם יודעים שהטעויות הן לגיטימיות, והעובדה שבינתיים אין להם מסר אחיד היא הרבה פחות רלוונטית ממה שבאמת קורה כאן. משהו באמת קרה כאן, משהו יותר גדול מהקוטג', והרבה יותר גדול ממחירי הדירות.

מהיום הראשון מורגשת בכל מקום הציניות כלפי מחאת התל אביבים המפונקים שרק רוצים לגור במרכז ולחיות כמו פרזיטים, אבל האנשים האלה שיושבים ברוטשילד לא רואים אותה. הם לא נאבקים בתדמית שדבקה בהם, כי הם מסתכלים קדימה. משהו יותר גדול קרה סביבם, משהו שהם עדיין לא מוכנים להודות בו.

"היום הבנתי שטעיתי." אני אומר לאסף. "חשבתי שהקוטג' לא יעשה כלום, כי אנשים ממוקדים במשהו קטן מידי, אבל זה היה רק טריגר, זה מה שגרם לעדר שלנו להאמין שגם הוא יכול לשנות".

"מיום חמישי אני לא ישן, יש פה משהו גדול, בנאדם. עכשיו אנחנו אוגרים כוח, עכשיו זה נבנה".

משהו במבט שלו מזכיר מבט של חיילים לפני מבצע. משהו ממוקד קורה שם, והעובדה שאנשים חושבים שאין לו, ולשאר האנשים שמנהיגים את המאבק הזה מטרה, נובעת מפחד מסויים, שעדיין קיים, להגיד את מה שצריך להיאמר.

"מה אתם רוצים?", אני שואל אותו.

"לשנות, למצוא דרכים לגרום לכל זה לעבוד כמו שצריך".

"מה אתם רוצים, בנאדם? תגיד את זה."

הוא מסתכל עליי, מחייך. גם הוא יודע מה אני רוצה שהוא יגיד, אבל עדיין אין לו אומץ. הוא יודע שהוא בדרך לשם, אבל זה נראה לו כל כך מטורף, שהוא עוד לא מסוגל להוציא את זה מהפה. "זה נראה לי הזוי כי זה כל כך קרוב. אנשים לא מבינים כמה זה קרוב, אבל תראה את זה, זה כאן."

"אנשים מבינים את המהות של המהפכה?", אני שואל אותו.

"עדיין לא". הוא מחייך. שנינו יודעים שזה לא משנה. מה שהיה צריך לקרות קרה, הזרע שם, ויש מספיק מים מסביב כדי להשקות אותו.

סיבוב של כמה שעות במאהל מראה שהישראלים מצאו דרך אחרת למחות. הם יודעים שעצם הנוכחות שלהם היא מחאה. זאת הפגנה שקטה, ואנשים מחליפים בה דעות ורעיונות. אלפי אנשים כל יום, יושבים במעגלים, מדברים, משתמשים בסימני ידיים שבעזרתם מבקשים זכות דיבור, מסמנים שלא מסכימים עם דעה מסויימת, ואפילו מבקשים לקטוע מישהו באמצע דיבור, אבל מוכיחים שגם את זה אפשר לעשות בנימוס ובכבוד הדדי.

"בכיכר תחריר חשבו מהיום הראשון שאפשר לעשות את מה שהם עשו?" מישהו אומר כאן. ואף אחד לא חושב אחרת.

אבל גם ברוטשילד יודעים שיש להם עוד דרך ארוכה. אני שואל את ברק, חבר טוב שבמקרה גם אחד המנהיגים של מה שהולך שם, לאן כל זה הולך.

"אנחנו מחכים לביבי", הוא אומר, באותה נימה שהיה מספר לי על מישהי שיצא איתה ויודע שהיא תתקשר אליו. "עשינו את המהלך שלנו, שהם יעשו את שלהם".

הכח שנאגר עכשיו בשדרה במרכז תל אביב יכול ללכת לכל מקום. מצד אחד נוגעים בבימה, מרכז התרבות האליטיסטית, מהצד השני מתקרבים למרכז העסקים של תל אביב, של המדינה - יש כאן כל כך הרבה סמלים מסביב. שישה ימים, חמש מאות מטר של אוהלים מהבימה עד שנקין, ואלפי אנשים שתומכים, מכירים ואוהבים. וכשאוהבים עושים הכל זה בשביל זה.

בספסל ליד הבימה, דפני, האמא של כל הסיפור הזה, חוזרת מהמאהל בבאר שבע ומחבקת כמעט כל מי שמדבר איתה. כשכולם התפזרו, היא יושבת מותשת ליד אסף, ומספרת בעיניים דומעות על הרגע שבו כל המהפכה הזאת דוקרת אותך בבטן. זה רגע שאתה מבין שמה שקורה כאן לא קשור למחירי הדירות או הדלק, רגע שאתה יודע שיש פה משהו גדול יותר - אתה יודע שיש לך האופציה לחיות בדיוק כמו שאתה יכול לחיות, ועכשיו אתה יכול לגרום לה להתממש.

"שני ניצולי שואה הגיעו למאהל היום", היא אומרת ושלושתנו משתתקים. כמה שניות שבהן כל אחד מעכל את הדקירה בבטן, חושב על הבושה, הגאווה והכוח שיש במשפט הזה. אסף ודפני מסתכלים אחד לשניה בעיניים, לא מאמינים שהם עשו את זה.

*הכותב הינו אחד ממשתתפי מחאת האוהלים