ענף של איש אחד

כששאלו את דווייט הווארד, כוכב אורלנדו מג'יק, מה כל כך מיוחד בנסיעות האלו שהוא עושה בכל קיץ לאסיה, הוא הסביר את זה באופן הבא: "בכל פעם שאני מגיע לסין יש לי תחושה שהפופולאריות של ה-NBA שם יותר גדולה מזו שבארה"ב. הפעם הראשונה שביקרתי באסיה היתה בפיליפינים, הייתי אז בעונת הרוקי שלי באורלנדו. נחתנו בשעה 2:30 לפנות בוקר, וכשהסתכלתי החוצה מהחלון ראיתי מגרש כדורסל מפוצץ ב-60 איש ששיחקו עליו. וזה היה תחת גשם שוטף".

הסיפור של הווארד קיבל השבוע משמעויות נוספת בעקבות הודעת הפרישה של יאו מינג: הראשונה, הניסיון להבין איך הצליח ספורטאי בודד להשפיע תוך פרק זמן קצר כל כך (9 שנים) על מציאות של אומה שלמה ושל ליגה מקצוענית באופן שבו השפיע מינג על ה-NBA ועל העם הסיני. השנייה, מאחר שטירוף ה-NBA בסין משויך כל-כולו להגעה של מינג לליגה ב-2002, מה יהיה עכשיו כשהוא לא יהיה חלק מהמשחק יותר. סימן ראשון אפשר היה לראות מסקר מהיר שנערך לאחרונה בסין, שבו ענו 57% מהנשאלים כי יפסיקו לצפות במשחקי NBA אחרי שמינג יפרוש.

בחזרה לנקודה הראשונה. הניסיון של ה-NBA להיכנס לשוק הסיני נעשה הרבה לפני שמינג (30, 2.26 מ') הגיע לליגה. כבר ב-1992 החליט דייויד סטרן לפתוח משרד ראשון בסין, בעיקר בהתבסס על הפוטנציאל הדמוגרפי של המדינה. אבל לא יותר מדי קרה שם. ב-2002 נכנס מינג לליגה כבחירה ראשונה בדראפט בידי יוסטון, והדברים השתנו בין-לילה. הסכמי טלוויזיה החלו להיחתם עם תחנות מקומיות בסין לשידורים ישירים של משחקי NBA, ובשנה שעברה כבר החזיקה הליגה לא פחות מ-51 הסכמי שידור עם גופי תקשורת בסין. ב-2007 צפו ב"דרבי הסיני" הראשון בהיסטוריה של ה-NBA, בין יאו מינג (יוסטון) ל-יי ג'יאנליאן (מילווקי), משחק ליגה מהעונה הסדירה, 200 מיליון אנשים בסין. לא רע בהשוואה לזה שמשחק פלייאוף ממוצע בליגה מושך בארה"ב 5 מיליון צופים. לפני שנתיים החליטה הליגה לאפשר גם שידורי אינטרנט בשיטת "סטרימינג" חיים בסין, ובעונה שעברה כבר שודרו 1,937 משחקים בשידור חי באינטרנט בסין, עלייה של 90% תוך שנה אחת. גם יוסטון רוקטס קבוצתו של מינג נהנתה מהבאזז כבר מהיום הראשון, ועל-פי הערכות 5% מההכנסות שלה בשנים האחרונות קשורות ישירות אליו.

***

הפוטנציאל המסחרי הפך לממשי ב-2008. חברת NBA China שהיא בעלת הזיכיון לפעילות ה-NBA בסין מכרה 11% מהאחזקות שלה לארבע חברות, ביניהן גם וולט דיסני, עבור סכום של 253 מיליון דולר, ובנק ההשקעות גולדמן זאקס העריך את השווי של המיזם הסיני ב-2.3 מיליארד דולר. במסגרת המיזם השתתפה ה-NBA בבנייה של 12 אולמות כדורסל בסין, כולל אולם ענק בן 18 אלף מקומות בשנגחאי. ו-20 שנה אחרי שפתחה ה-NBA משרד אחד קטן בהונג קונג עם כמה עובדים, כבר פועלים בסין ארבעה משרדים עם כ-160 עובדים.

העם הסיני התחבר לתרבות הצריכה של המערב בזכות הליגה: 400 מיליון פרטי מרצ'נדייז של ה-NBA נמכרו במדינה בשנה אחת. מתוך הכנסה של 4.3 מיליארד דולר של ה-NBA, ההערכות הן שמסין לבד מגיעות כבר קרוב ל-10% מההכנסות, והשוק הסיני מהווה מחצית מכלל המכירות של השווקים הבינלאומיים של הליגה.

ה-NBA אפשרה לציבור הסיני ולממסד להשתחרר קצת: יצרנית הבירה Tsingato, ביחד עם ערוץ הטלוויזיה הממלכתי CCTV, הוציאו לדרך עונה שנייה של תוכנית ריאליטי לצ'ירלידרס, שהמנצחת בה תזכה בפרס היקר מכל - נסיעה לארה"ב והופעה על הפארקט ב"סטייפלס סנטר" במשחק של הלייקרס. גם המדינה עצמה סימנה את הכדורסל כמוצר נבחר לצורך השקעה בתשתיות וקבעה תוכנית במהלכה תעמיד 600,000 (!) מגרשי כדורסל ברמות כאלו ואחרות במדינה.

***

שתי שאלות נוספות שעולות בהקשר של מינג וקשורות אחת בשנייה: מה הביא אותו לקריסה מוקדמת כל כך? ועד כמה הפך מינג בסופו של דבר לכלי שנוצל על-ידי הממשלה הסינית?

לפני כחודשיים, כשסוקרה בתקשורת הזכייה של הטניסאית הסינית נה לי ברולאן גארוס, הוזכרה נה לי כמי שהיתה הספורטאית הראשונה שיצאה מהציפורניים של הממסד הסיני והפכה לספורטאית שיכולה ליהנות מההכנסות שלה כמקצוענית, ולא להחזיר אותן למדינה. אבל הטענה היא שמינג (כמו גם ספורטאי סיני גדול נוסף בעשור האחרון - האצן ליו שיאנג) לא נהנה מהפריבילגיה הזאת וכשהחל לשחק ב-NBA הוא "שוחרר" לארה"ב בתמורה להסכמתו להעביר 50% מכלל ההכנסות שלו, משכורות או הכנסות מסחריות, בחזרה למדינה.

זה מילא, בהתחשב שקריירת ה-NBA שלו הבטיחה לו ב-9 שנים מעל 200 מיליון דולר (מתוך זה 93 מיליון דולר משכורות מהרוקטס). הבעיה העיקרית של מינג היתה העובדה שהמדינה חייבה אותו להתייצב לכל משימה של הנבחרת הלאומית. ב-2008, כשכבר סחב פציעות חמורות בקרסול, לא היה בכלל ספק שיוביל את הנבחרת הלאומית בבייג'ין שאירחה את המשחקים האולימפיים. כמו שלא היה ספק שיוביל את הנבחרת הלאומית בכל משימה לאומית משנת 2000, כולל הופעות באליפויות אסיה. גם בפעמים שעבר עונות NBA עם פציעות שהשביתו אותו לרוב העונה, תמיד בקיץ הועמד באורח פלא על הרגליים והתייצב ללבוש את המדים של נבחרת סין. סם קאסל, ששיחק עם מינג ביוסטון רוקטס, סיפר ש"למינג מעולם לא היה קיץ אחד של שקט, אבל הוא מעולם לא התלונן".