אל תאמינו ברודנות נתניהו-שטייניץ

1.

אולפן שישי של יאיר לפיד, ערוץ 2, לפני שבוע, רייטינג קרוב ל-20%, משיעורי הצפייה הגבוהים למהדורת חדשות. עמישראל צופה בדיון על מחירי מוצרי החלב והדרכים להוזלתם.

על פניו של אחד מאורחי התוכנית, פרשן כלכלי, מתפשטת ארשת חשיבות שאין לטעות בה. דקות לפני התוכנית, הוא מרשים את צופיו, שוחחתי עם ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. נתניהו הבטיח לטפל במשק החלב הקרטליסטי, הארכאי, ולהכניס בו שינויים מרחיקי לכת כדי לייצר בו תחרות לטובת הצרכנים.

היה מתבקש לשאול את ראש הממשלה מה קרטל, מה תחרות: איך שוברים את הקרטל, איך מייצרים תחרות לאורך זמן ואיך הצופים שנפעמים מהכרזותיו יקבלו אכן מוצרי חלב זולים יותר. היה מתבקש גם לשאול אותו איך הוא מתכוון לשבור את המונופול הכי דורסני, הכי משפיע והכי מאיים בשוק הנדל"ן הישראלי, שהוא, נא להכיר: מדינת ישראל בכבודה ובעצמה. זה המונופול ששולט על יותר מ-90% מהקרקעות, שיש לו השפעה אבסולוטית ובלתי ניתנת לערעור על מחיר הקרקע, על אופן המיסוי בשוק ועל מחירי הדיור.

היה מתבקש גם לשאול את נתניהו על הבטחותיו בעבר לנפץ את קרטל הבנקים בוועדת בכר, על הבטחותיו לצופיו הנפעמים שהם ישלמו הרבה פחות תמורת שירות הרבה יותר טוב במוצרי החיסכון בשוק ההון (כזכור, התוצאה העגומה הייתה שמיליארדי שקלים מכיסיו של צופיו זרמו לכיסם של מעטים). היה גם מתבקש לשאול אותו אם מדינה נאורה יכולה להרשות לעצמה שמחצית משכיריה אינם מגיעים לסף המס.

אבל כל אלה הן זוטות, שאלות קטנוניות של אינטרסנטים, בעלי קשיי הבנה וקטני אמונה. אם ראש הממשלה מתקשר דקות לפני העלייה לשידור של אולפן שישי, אין צורך להתעמק בפרטים, אין צורך להתמודד עם השאלות המטרידות, אין ממש חובה לערער על קביעותיו. יש צורך מאוד חזק לעשות את הברור מאליו בעידן המופלא של שיווק, מיתוג, רייטינג וסיפוקים מיידיים: להעיף סיסמאות.

קצרות. קליטות. משכנעות. שבירת קרטלים, יצירת תחרות, מחירים נמוכים לצרכנים. למרבה הצער, הופעות רהוטות ומשכנעות בתקשורת משמשות בעידן הפוליטי כתחליף לכושר עשייה, כושר ביצוע, עבודה עמוקה, יומיומית וסיזיפית עם יעדים ברורים.

בעידן הזה, הממשלות (משרון, דרך אולמרט ועד נתניהו) כה עסוקות בקרבות פוליטיים, בקרבות אגו ובניסיון נואש להתחבב על התקשורת, עד שהן שוכחות את הלקוחות האמיתיים שלהן: הצרכנים, האזרחים, שכל הקרבות הללו מנוהלים מעל ראשם תוך שימוש ציני בטובתם כביכול.

2.

איש לא צריך להתפלא על כך שהוועדה הממשלתית לבדיקת שוק החלב היטיבה לעשות את מה שממשלות ישראל התרגלו לעשות בעשור האחרון: לדפוק את החלשים, ובמקרה הזה את הרפתות המשפחתיות.

איננו יודעים מה עבר במוחו של אחד הפקידים בוועדה שפלט את המשפט האומלל "הרפתות המשפחתיות לא יעילות, שרפתנים מבוגרים יעשו אקזיט ויפרשו", אבל הפקיד הזה הוא מייצג מדכדך של דיוקנה המכוער של המדינה; מדינה שגידלה דור של ממשלות, שרים ופקידים אטומים, חסרי רחמים וחסרי רגישות לזולת, שמעולם לא חוו כל קושי בחייהם ומתייחסים לאנשים שם בחוץ כשורה בדפי האקסל שלהם.

אפשר שקו פרשת המים בחיסול דמותה החברתית של מדינת ישראל היה ב-2003, כשנתניהו חתך באכזריות ובחוסר מידתיות מוגזמת את הקצבאות "כי לא הייתה ברירה". החבורה הצבועה והמתחסדת, שמדברת היום גבוהה-גבוהה על ערכים חברתיים, מחאה לו אז כפיים. המסר היה ברור: החלשים אשמים בחולשתם, העניים אשמים בעוניים. השמן הוא המגזר הציבורי, הרזה הוא הסקטור העסקי.

מאז הפך הסקטור העסקי לדרלינג של הממשלות, למושא הערצה ומודל לחיקוי, ועם השנים הוא הלך והשמין מנחת. אותה חבורה היללה את מדיניות הממשלות השונות בעשרים השנים האחרונות בשעה שהן הפריטו מכל הבא ליד, פירקו את הסולידריות החברתית ופיתחו אמונה עיוורת ב"כוחות השוק".

אותה חבורה התעלפה מהתרגשות כשהממשלות חתכו במסים התאגידיים כמעט לרצפה והפכו את מגרש המשחקים למפנק וקל עבור העשירים. אותה חבורה הפכה ללהקת המעודדות של הדיקטטורה הכלכלית כשהרודנות בחרה לגמול למחזיקי ההון באמצעות קיצוצי מס ולהתעלם ממה שקורה לשכר העובדים, להכבדת המיסוי העקיף על האזרחים ולחלוקה הבלתי הוגנת של ההכנסות במשק.

היא קנתה בעיוורון את שטיפות המוח: החסכונות החדשים מקיצוצי המס אמורים לבנות את המפעלים החדשים שייצרו את מקומות העבודה החדשים, שיהפכו בתורם את כולם למנצחים ביום מן הימים. למרבה הצער, זה לא קרה, והמחאה החברתית שהתעוררה בחודשים האחרונים מדגימה מה עלול להתפתח מהבנה מעוותת כזו של הכלכלה.

3.

אנו מציעים בכל לבנו לקרוא את רב המכר של דיוויד קורטן, "כשהתאגידים שולטים בעולם", שיצא לאור כבר בשנת 1995. זהו מסמך רב עוצמה ומטלטל על הסדר הכלכלי הגלובלי שמוביל להתפוררות חברתית ולטרגדיות אנושיות. לפני כמה שנים כתב קורטן מאמר ל"גלובס", שמקבל היום משנה תוקף:

"במשך למעלה מ-30 שנה קידמה ברית גלובלית של אידיאולוגים ניאו-ליברלים סדר יום עולמי של הפחתת ההתערבות הממשלתית בשוק, הפרטת עסקים ושירותים ציבוריים, פירוק רשתות ביטחון חברתיות והסרת מגבלות על זרימה חופשית של סחורות וכסף בין המדינות...

"הניאו-ליברלים טוענים כי מטרתם היא קידום החירות והדמוקרטיה. למרבה הצער, החירות שאותה הם מקדמים היא חירות התאגידים ולא חירות בני האדם, והאידיאל הדמוקרטי שלהם הוא עולם שבו המרוויח הוא השחקן שיש לו הכי הרבה כסף. הם משתמשים בשליטתם במדיה וביכולת לפרסם כדי לטפח תרבות של אינדיבידואליזם וחומרנות, החזקה יותר מכל אינטרס ציבורי אחר. המוסד המועדף עליהם הוא תאגיד בעירבון מוגבל (חברה בע"מ), שמניותיו נסחרות בציבור.

"בזכות המבנה החוקי שלו, מסוגל התאגיד הזה לצבור כוח כלכלי כמעט אין-סופי, תוך שהוא מוכר מניות לבעלים-נפקדים, שאינם לוקחים כל חלק בניהול ואינם נושאים באחריות כלשהי לחטאים המבוצעים בשמם... משלמים לעובדים כדי לשרת את המוסד לצרכיו, הם מחויבים על פי החוק להשאיר את ערכיהם מחוץ לדלת, והם נתונים לפיטורים מהירים ללא יכולת להתגונן. למוסד עצמו יש מטרה עסקית אחת: לייצר רווחים כלכליים קצרי מועד בעבור מחזיקי המניות העשירים, בלי להתחשב בתוצאות האנושיות או הסביבתיות...

"...השינוי יגיע רק בעזרתם של אזרחים מודעים, שמבינים כי דמוקרטיה כלכלית היא הבסיס לדמוקרטיה פוליטית, וכי זכויות כלכליות שמאפשרות קיום הן בעצם הזכויות הפוליטיות הבסיסיות ביותר.

"דמוקרטיות וכלכלות שוק הן בשיא חוזקן כאשר לכל אדם יש בעלות ישירה מסוימת בנכסים שבהם תלויה פרנסתו, וזכות להביע דעה באשר לשימוש שייעשה בהם. דמוקרטיה אמיתית מבוססת על צדק שוויוני, שמובטח הן על ידי כוח הבחירה והן על ידי כוח הבעלות - האנטי-תזה של הדמוקרטיה שאותם מקדמים הליברלים של התאגידים העולמיים. בבסיסו, הוויכוח על הגלובליזציה התאגידית הוא בין שתי תפיסות מנוגדות של הדמוקרטיה - האחת שנועדה לכל האנשים, והשנייה שנועדה לקבוצת עלית מצומצמת ועשירה".

4.

הרודנות הכלכלית של ישראל שללה את הזכויות הדמוקרטיות-כלכליות של הרוב לטובת הזכויות של הקבוצה המצומצמת והעשירה. היא שללה מהרוב את הזכות לדיור במחיר סביר, את הזכות לחינוך סביר, לשירותי בריאות ציבוריים סבירים, ואת הזכות להתקיים בכבוד. הרודנות עשתה את זה כדרכם של רודנים קונבנציונליים: היא רימתה אנשים.

משרד האוצר הפיץ לאורך השנים האחרונות אין-ספור הודעות לעיתונות לצד שלל טבלאות על הגידול בהכנסה הפנויה של השכירים כתוצאה מהירידה במיסוי הישיר. אף לא הודעה אחת הסבירה לציבור את העלייה במס על הדלק, במס על הפחם, במע"מ על המים ועוד ועוד ועוד. אף לא הודעה אחת הסבירה לציבור שמכניסים לו קצת בכיס אחד אבל מוציאים הרבה יותר מהכיס השני.

מדיניות הרודנות, אגב, דחפה גם לא מעט אנשים להעלמות מס בהיקף ענק (חגיגת ההון השחור בישראל). הרודנות פעלה כגנב בלילה, בהעברה שקטה של חוקי מס בוועדות הכנסת תוך הסתרת מידע מהציבור. שלילת מידע כמוה כשלילה של הזכויות הכלכליות של האזרחים. במובן מסוים, היא הרבה יותר גרועה משלילת חופש הביטוי הפוליטי שלהם. זה נחמד להביע דעות ימניות או שמאלניות בחופשיות, אבל מה כל זה שווה אם אתה לא מסוגל לגמור את החודש?

עכשיו הרודנות מנהלת קמפיין חדש: אין לנו בעיה "להיטיב עם העם" או להפוך את האזרחים מאושרים, טוענים באוצר. אין בעיה להפחית מסי קנייה, להוריד מע"מ, להוזיל את המים ועוד, אבל אם נעשה את כל זה יקרה אסון ונביא את ישראל לפי תהום.

כדרכן של רודנויות, זהו שקר גס. איש לא מבקש להשתולל עם הגירעונות, איש לא דורש לפזר כסף על האזרחים - הדרישה היא סדר עדיפויות חדש. יש עוגת הכנסות, יש עוגת הוצאות, אין בעיה של כסף - יש בעיה קשה מאוד בחלוקה הוגנת של ההכנסות במשק וההשקעות האדירות של הממשלה במגזרים המועדפים עליה.

פקידי האוצר יודעים זאת היטב, אבל הם מעדיפים להמשיך למרוח אותנו. כדאי שהרודנות תשנן את דברי קורטן: מאחורי החזות המעוצבת בקפידה שלה מסתתרת טרגדיה אנושית בממדים חסרי תקדים: מעט אנשים חיים אמנם ברווחה מופלגת, עוד קצת נהנים מרמת צריכה גבוהה בהרבה מזו שהייתה להם בעבר, אך הרוב ניצבים בפני מאבק קיומי שהולך ונהיה מייאש יותר ויותר.

וכן, הרודנות צריכה להיטיב איתם ולא להמשיך להיטיב עם האנשים בקצה העליון.

eli@globes.co.il