השילוב בין קצביות שחורה לעידון לבן הוכיחו שפול סיימון הוא ענק של רכות

פול סיימון העניק לעשרים אלף מאוהביו אמש (ה') בידור מוזיקלי מעולה. חמוש בשמיניית נגנים פנומנאלית ובעשרות שירים מעוררי השתאות, סיימון כיסה את גוף העבודה הכביר שלו מכל כיוון אפשרי.

אמנם בהופעה היו רק שלושה שירים של סיימון וגרפונקל, אבל כל עושרו היצירתי קיבל ביטוי מלא ומספק. השירים השקטים מאלבומו האחרון זכו לגרסאות טובות מאלו האולפניות, במיוחד "dazzling blue" ו"שאלות למלאכים", בעוד הקצביים יותר הרשימו פחות והיו החוליות הבינוניות של הערב.

מאגר להיטי הסולו שלו אפשר לסיימון להפגין בהצטיינות את אחת מהתכונות שעושות אותו לכה מיוחד: אין עוד אמן פופ לבן שיודע לנצל כמוהו קצבים ומסורות מוזיקליות שחורות דווקא ליצירה של מעודנות ורכות.

להבדיל מכל גיבורי דורו, הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן והשאר, לסיימון לא היו קול סקסי או מראה מושך, תדמית מרדנית או צלילים אגרסיביים. סיימון אומר את שלו בעדינות, ולוקח את המורכבויות הקצביות הכי משכרות מאפריקה, מאמריקה הלטינית ומדרום ארה"ב, ומניח עליהן גם בלדות מתונות.

האגן לא הפסיק לזוז

סיימון וצוותו הנוכחי, ובייחוד שני המקישים ונגן הבס, יצרו הופעה שבה האגן לא הפסיק לזוז, גם בזמן בלדות.

רוב הקהל נעמד על רגליו רק לקראת הסיום, אבל גם בקביעת סדר המופע סיימון הדגים חשיבה ייחודית ובלתי נשכחת. הוא נע ללא הפסק משיר שקט לשיר קצבי, מאינטימיות לחגיגה, ממהורהרות לצהלה. בעוד ברוב ההופעות הארוכות של אמנים שכמותו מתגבשות חטיבות יותר מובחנות של שירים רגועים ושירים שמחים, סיימון מזגזג ביניהם בקלילות, גם משום שהוא ונגניו מספקים גרוב משגע ותומך גם לרגעים מאוד עדינים, וגם מפני שאפילו בשירים הכי קצביים הם שומרים את הכל מאופק, מהוגן וידידותי לכל אוזן, ממש לא פרוע או משולח רסן.

סיימון הוא ללא ספק כותב השירים הכי גדול של עידן הרוקנרול שהמציא לעצמו, מה שכמובן מאוד הולם את קולו המופנם ואת המראה שלו, עטיפה צלילית שכולה מזיגה של רב אומן בין חושניות שחורה לאיפוק לבן, ואמש לא חסרו רגעי קסם במזיגה הזו.

הצמרמורות הפרטיות שלי הגיעו כש"לבבות ועצמות" המקורי התחבר לשיר "רכבת מסתורין" המוכר ביותר בגרסתו של אלביס פרסלי, ב"הילד החי היחיד בניו יורק" וב"צליל השקט" שפתח את חלק ההדרנים הארוך, שסיימון החזיר לגרסתו המקורית שכולה אקוסטית. את אותו הטיפול האצילי קיבלה גם גרסתו ל"הנה באה השמש" של ג'ורג' האריסו. כל הרגש והאנרגיה החיוביים האלו התפוצצו אצל הקהל לריקודים ושירה בהדרנים האחרונים, "את יכולה לקרוא לי אל" ו"המתאגרף".

לפני ביצוע "המתאגרף" סיימון העיד על עצמו כי אינו "אדם מתפלל, אבל הערב אני רוצה לשאת תפילה לשלום עבור ישראל ועבור השכנים. שלום עליכם, סאלאם עליכום". אלו היו מילותיו המשמעותית ביותר בין השירים, מלבד כמה פעמים של הבעת שמחה ותודה על ביקורו כאן.

לא בוב דילן

קשה להימנע מהשוואה להופעתו של בוב דילן הדגול בארץ לפני חודש: נדמה שבצד ההפקתי המקומי התפקוד הפעם היה יותר ידידותי לצרכן, ובצד האמנותי, קשה היה לדרוש מסיימון יותר משנתן. בתוך כך, אני חייב להודות שדילן נגע בי יותר, והעניק גם חוויות של סקרנות, מתח, הפתעה, ובעיקר עוצמה וקוצניות וחספוס.

סיימון כמובן בא מהקוטב האמנותי הנגדי: דילן אומן מתעמת, בעוד סיימון כפרפומר הוא בדרן מרצה. דילן משתמש במוזיקה השחורה כדי לדקור, להבעיר ולהסעיר, בעוד סיימון ממציא איתה פופ גלובלי שהוא מפנק באותה מידה בה הוא עמוק.

בגיל 70 פחות שלושה חודשים, סיימון רחוק מלהסתפק בהילת ותהילת עברו. הוא אמן כותב, מקליט ומופיע, ועושה זאת תוך שהוא לא מבייש את נעוריו. ענק של רכות.