מחאת האוהלים: ההיסטוריה של דרישת האזרחים לקורת גג

מצוקת דיור רחוקה מלהיות דבר חדש. גם מאבקים מתוקשרים שכוללים הקמה של מאהלים ברחבי הארץ כבר ראינו לא פעם. היו בעיות והיו מחאות. בדיקה מקרוב של אירועים כאלה מגלה עובדות חשובות מאוד גם למשבר הדיור הנוכחי.

אפילו בתקופת המנדט הבריטי היה מחסור בדירות למגורים, ולא תאמינו, אבל "הכובש הזר" היה מספיק עירני ואכפתי כדי להתייחס לבעיה וליישם פתרונות. עוד אפשר לגלות שהמורשת של מאהלי מחאה על מצב הדיור יכולה לספק גם הישגים. כמו שראינו בקיץ 1990, שבו התמלאו גנים ציבוריים ומרחבים עירוניים באוהלים של משפחות שהגיעו למצב שבו לא יכלו להרשות לעצמם קורת גג. ממשלת שמיר של הזמן ההוא לא הייתה חשודה באהדה למאבקים חברתיים, אבל לא הייתה לה ברירה. כך נולדו הול"לים, הוריהם החוקיים של הוד"לים של נתניהו. כך הובאו לארץ מאות קרוואנים כדי לתת פתרון זמני עד שהבנייה המואצת - שאושרה וקודמה במלוא המרץ - תדביק את המחסור בדירות, על רקע גלי העלייה ממדינות חבר העמים.

בעלי בתים מול שכנים

שרי האוצר שלנו רגילים לספר לנו שאי אפשר לפקח על שוק הדיור והשכירות, מפני שזה פוגע ביכולת של השוק "לתקן את עצמו". הקפיטליזם העיוור לא עמד מול נציגי המלך הבריטי בבואם להסדיר את שוק השכירות בתל אביב של תקופת המנדט.

כבר ביוני 1919 פורסמה פקודה המגבילה את שכר הדירה שרשאים בעלי הבתים לגבות מהדיירים. הפקודה בוטלה רק לאחר שלוש שנים וההתערבות בתחום חודשה שוב בחורף 1934, כשממשלת המנדט קבעה חוק שנתן סמכות לכל עירייה לקבוע שכר הדירה מרבי בכל אזור בעיר.

אסנת אלנתן, שחקרה את הנושא במסגרת עבודת תזה אקדמית (בהדרכת פרופ' חגית לבסקי ופרופ' יעקב מצר מהחוג להיסטוריה של עם ישראל מהאוניברסיטה העברית), מגלה שעלילות הנדל"ן של תל אביב ויוקר המחיה, כמו גם העושק ותאוות הבצע של בעלי "נכסים להשקעה", לא נולדו כאמור בעשור האחרון. "'מלחמת המעמדות', שהתנהלה בשנות העשרים והשלושים במישור המוניציפלי בתל אביב התנהלה כשבמרכזה שוק הדיור ולא שוק העבודה", כותבת אלנתן.

כך נוצרה חלוקה מעמדית ל"בעלי בתים" (משכירים) ול"שכנים" (שוכרים או דיירים). "החלוקה מסבירה את שיתוף הפעולה בין נציגי מועצת הפועלים לנציג הסוחרים הזעירים ולנציג התאחדות עולי גרמניה ואוסטריה", נכתב במחקר. "בשוק הדיור היו כל אלה מצד אחד של המתרס, ה"שכנים", המוציאים אחוז ניכר מתקציבם על שכר דירה".

שוק הדיור, כמו המשק כולו בפלשתינה של שנות ה-20, עבר תהליך מואץ של צמיחה, פיתוח ומודרניזציה. הגידול העצום באוכלוסייה הביא לבנייה למגורים בהיקפים גדולים ולהתפתחותו של שוק השכרה. פתרונות הדיור החלו להראות גיוון שאיפשר להציע דירה לכל רמת הכנסה - עם או בלי מים זורמים, עם או בלי חיבור לחשמל ועוד.

ממשלת המנדט היא זו שהסדירה את השוק, בעיקר משום שלפניה לא היו שום תקנות או חוקים בתחום הזה. דווקא השלטון שלא היה צריך כמו היום לחשוש מנזק אלקטורלי שישפיע עליו בבחירות הבאות, היה רגיש מספיק למצוקתם של אנשי היישוב כדי לחסוך להם את הצורך לצאת למחאה בשדרות רוטשילד של אז.

הפקודה המגבילה את מחירי השכירות הוחזרה לתוקף כשמצוקת הדיור התעוררה ביתר שאת בתקופת מלחמת העולם השנייה. הבריטים הקפיאו את הבנייה משיקולים של הפניית משאבים וחומרי גלם למאמץ המלחמתי, אבל הם לא הרשו לבעלי הבתים לנצל את המצב הזה כדי לגזור קופון. החל מ-1940 חוקקה בכל הארץ "פקודת בעלי הבתים והדיירים (1940)", כחלק מהפיקוח הכללי על המחירים בזמן המלחמה. התכלית הייתה למנוע "רווחי מלחמה". במקביל, חל איסור מוחלט על תשלום "דמי מפתח". מי שנתפס היה צפוי לעונש מינימלי של 100 לא"י קנס או חודש מאסר.

אלנתן מתרשמת שכבר ב-1919 הממשל הצבאי הבריטי "ראה את ההגנה על אינטרס הדיירים כאחד מתפקידיו". השוכרים תוארו בפקודה ההיא כגורם החלש בשוק. יותר מזה, נאמר במחקר, "אין בפקודה שום נימה של התנצלות. שום משפט המשלם מס שפתיים לשוק החופשי או ליוזמה הפרטית".

הנחת היסוד של מנסחי הפקודה היא ש"קיים מחסור חמור בדיור, ולכן הדיירים המסכנים נתונים ללחץ כבד לשלם שכר דירה גבוה מהסביר, וחובת הממשל להגן עליהם במצב קשה זה". בעלי הבתים טענו שההקפאה גורמת להם עוול ודרשו, כמה מפתיע, לתת לשוק לקבוע את המחיר. "הפרוקלמציות לא תפתורנה את שאלת הדירות. יש רק דרך אחת לפתרון זה, דרך התחרות החופשית, שתחזיר שוב את ערך הבתים, שתעורר שוב את תנועת הבניין, ושתוזיל את מחיר הדירות על-ידי ההצעה הגדולה והטבעית".

לפי המקורות של המחקר, שכר הדירה עלה ב-80% מהשפל של 1928 ועד השיא ב-1934. הזינוק הזה, כמו בתקופה שלנו, לא היה קשור ליוקר המחיה הכללי. הפער בין הזינוק הזה לבין המחירים של יתר המוצרים סייע ללחץ הציבורי למען הגבלה בחוק (ולא בפקודה) על שכר הדירה.

"צורה של בתי קבע"

עשרות שנים קדימה: בתחילת שנות ה-90 זרמו לישראל מאות אלפי עולים. היצע הדיור הציבורי בשכירות לא עלה על 10,000 דירות, שרובן היו בפריפריה. הבנייה של אותו הזמן לא הצליח לענות אפילו על הביקוש מצד האוכלוסייה הוותיקה והמצב הפך לבלתי אפשרי.

ב-1989 עלה מדד שכר הדירה ב-28%, ומחירי הדירות בבעלות ב-35%. עד יוני 1990 נרשמת עלייה נוספת של כ-5% בשכר הדירה ושל 14% במחירי דירות לקנייה. הנטל הזה העיק מאוד על צעירים ומעוטי יכולת שהתגוררו בשכירות בערים קטנות בערי פיתוח ובשכונות זולות בשולי הערים הגדולות.

לא היה להם פשוט לאן ללכת. ביולי 1990 מלאו ערים רבות, מבאר שבע ועד כרמיאל, במאהלים בשטחים ציבוריים של אותם ותיקים שמצאו את עצמם מחוץ לתחרות. המאבק הזה, שלא צריך להסביר למה הוא מזכיר את השבוע האחרון, הוכתר בהצלחה, או לפחות בהישגים מסוימים.

אהרון מדואל, תושב כפר שלם, פעיל חברתי ותיק וחבר מועצת עיריית ת"א-יפו, מנסה לאתר את הדמיון והשוני. "אלה היו בעיקר משפחות של מצוקה, חד הוריות, שהממשלה הבינה שאם לא יפנו אותם משם, הם יתחילו להקים דיור קבע, כי באמת לא היה להם לאן ללכת. הממשלה הבינה, כולם הבינו, שהם פה כדי להישאר. הגנים הציבוריים והפארקים נתפסו. כלומר, הם פתאום כבר לא היו כל כך שקופים, הם עברו לחזית תשומת הלב הציבורית".

"מי שזוכר את המאהלים באותה תקופה", אומר מדואל, "יודע שהם התחילו ללבוש דמות של בתי קבע. אנשים הביאו קרשים, לוחות, עשו תריסים, הביאו שירותים כימיים. אנשים הבינו שאין להם ברירה והם הולכים להישאר שם".

- אז זו בעצם החולשה של המחאה הנוכחית? שיש להם לאן ללכת?

מדואל: "תדמיתית הם נתפסים כמו צפונבונים מפונקים שלא רגילים למאבקים חברתיים אמיתיים ויוצאים למחאה רק כשזה פוגע בכיס. זה לא נתפס הכי טוב, למרות שהמחאה מוצדקת מאוד. אולי ההסברה לא כל כך טובה.

"כרגע זה מתפתח כי יש כוח מארגן מאחורי הדברים האלה. זה אגודות סטודנטים ודברים כאלה. בשנות ה-90 לא היה איזה גוף-על שארגן את המחאה. היא התפשטה כמו אש בשדה קוצים. היום, המארגן שם אוהל, מחר הוא יכול להחליט לפרק את האוהל. המחאה היום תצליח בפתרונות לטווח הבינוני. כלומר, כן יהיו פתרונות. אי אפשר להתעלם מזה. זה גם מתחבר לחרם הקוטג''.

"עולים שקופים"

יש עוד כמה הבדלים בין המצב האובייקטיבי של יולי 1990 והיום, מסביר מדואל. "אז בא גל עלייה גדול מאוד, והפוליטיקאים הבינו שצריך למצוא פתרונות. היום יש לך שתי עליות - של משקיעים זרים ועובדים זרים. הם תופסים דירות, אבל הם שקופים. אף אחד לא לוקח בחשבון שגם להם צריך למצוא פתרון דיור אם הם נשארים פה".

התהליך שהוא מתאר משקף את שרשור המצוקה. "מהגרי העבודה מוכנים לגור בצפיפות ובעלי הבתים מרוויחים יותר בגלל זה. מקומות זולים להשכרה, כמו נווה שאנן, שפירא, קרוב לפלורנטין, שכונת התקווה, חלקים מיד אליהו, כל דרום העיר - כל הדירות הזולות נתפסות על ידם ובמחירים גבוהים. זה גם קטליזטור". האלמנט האחרון הוא אנשים פרטיים שפרשו לגמלאות ומצאו עצמם עם הון שקרץ להשקעה בנדל"ן.

"יש אנשים שעבדו שנים, בחברת חשמל, במקורות, בצבא, הם מקבלים קרנות השתלמות, קופות גמל, ירושות, מה שלא היה כל כך בשנות ה-90. היום אתה מקבל חלק קטן של ירושה, מצרף קופת גמל ורוכש דירה או שתיים. אם תסתכל על המבצעים שגינדי ואחרים עושים, הם פונים בעיקר לקבוצות האלה".

"גם אם אתה מפסיד, זה הפסד מפואר"

"מה זה הצלחה? תחשוב על התקשורת הכלכלית. מצטטים שם היום דברים שאם לפני עשר שנים היית אומר, היו אומרים לך 'מה אתה רוצה שתהיה פה צפון קוריאה?'", כך אומר ד"ר איציק ספורטא מאוניברסיטת ת"א, פעיל חברתי בולט, מפעיל האתר החברתי "העוקץ" וחבר הוועד המנהל של מרכז אדווה. על המחאה הנוכחית הוא אומר ש"יש כמעט אקסיומה שאומרת שבשביל שמאבקים חברתיים ממש יצליחו, הם חייבים להיות בין-מעמדיים. כשמעמד בינוני צועק, זה גורם למאבק לקבל הרבה יותר נראות תקשורתית".

- אז יש פה סיכוי להצליח?

"חונכנו להסתכל על שורה תחתונה מאוד מאוד ברורה - ראינו, עשינו, בנו אלף דירות, הנה: הצליח-לא הצליח. אבל יש כאן אמירה כללית. בכלל, במאבקים חברתיים, גם אם אתה מפסיד, זה הפסד מפואר. אין כאן קבלני הצלחות, אבל יש לזה משמעות על כל המערכות האחרות. יש דינמיקה וקשה למדוד הצלחה אלא לאורך זמן".

- ומה עם זעזוע השלטון?

"בשלב זה, כל מה שהממשלה מציעה זה באותה תפיסת עולם. יש כשל שוק? אז נכניס לשוק תמריצים שהכשל ייעלם. התפיסה שלי היא שכשל שוק הוא דבר מהותי ולכן צריכה להיות מעורבות אקטיבית. יהיו אנשים שקונים במגדלים וזה בסדר, תן לשוק שלהם לשחק. אבל יש מקום שבו ממשלה צריכה לעשות דברים ולא להסתמך של השוק".

 כמויות ומחירים תל אביב 1924 עד 1939