אבא כבר מצא את האינטרנט

הצרות הגיעו בצרורות, כמו שהן יודעות לעשות. מחשב אחד שבק, מחשב שני נדבק במשהו לא ברור, הם לא נדלקים, וכשהם נדלקים הם לא נכבים. במקביל הלך הראוטר, קצת לפניו נדפק המודם. בהתחלה עוד הצלחנו להתחבר לרשת אלחוטית של שכנה טובת-לב, אבל שלשום גם זה לא עבד יותר. נותקנו.

הרבה יותר מדי שעות ביומיים האחרונים ביליתי מתחת לשולחן, משוחח עם מרכזי תמיכה. מנתק חוטים ממקום אחד, מחכה פרק זמן לא ברור, מחבר אותם למקום אחר, מכבה, מדליק, עולה לנשום קצת אוויר מעל לפני השולחן, והופ צולל חזרה, מנתק את החוטים ממקומם החדש, מחכה פרק זמן לא ברור (למה אתה מחכה אין לדעת), מחבר אותם בחזרה למקום הישן, מכבה, מדליק, נכנס להגדרות, מקליד מספרים, לוחץ אנטר, כלום לא עולה, ושוב מהתחלה.

זה נגמר רק כשהתומך או התומכת אומרים משהו כמו "חכה רגע על הקו" ואז מעביר או מעבירה אותך למישהו אחר, והכול חוזר על עצמו, עד שהשיחה מתנתקת, ואז צריך להתקשר שוב ולחכות, ולחכות, ולבסס את אותה מערכת יחסים תלותית והרסנית עם אדם חדש שמכריח אותך לרדת שוב מתחת לשולחן בשבילו.

התמיכה של חברת התשתית שלי היא האינקוויזיציה, אני אומר לכם. גם ספקית האינטרנט לא להיט בכלל. מה שהן קוראות "חוויית הלקוח" הוא פשוט עינוי סיני. היום אני עולה שלב ומתחיל להריץ פה טכנאים, שכל אחד יעשה את אותן הפעולות המתוארות לעיל. הם יפרמטו ויתקינו וימחקו ויכבו וידליקו. בסוף יהיה בסדר.

בינתיים נוצחתי. אתמול כבר לא יכולתי לדבר יותר עם אף אחד. "מצדי שלא יהיה אינטרנט", שאגתי, "אני עם האנשים האלה לא מחליף עוד אף מילה".

אבל האמת היא שברוב הזמן נחמד לי מתחת לשולחן. יש לי הזדמנות לתהות מעט על קנקנו של העולם, במיוחד בפרקי הזמן המסתוריים שבהם מנתקים את המכשיר מכבליו ונותנים לו לנוח, כאילו היה סוס עבודה.

הרגע הזה תמיד מרתק אותי. מדובר, זה ברור, באשליה. הרי אין ספק שהוא מעולם לא שיפר את המצב, האמינו לי שעשיתי את זה הרבה, ובכל זאת כולם ממשיכים לדבוק בו. זה כמו שבסלולרי מוציאים את הבטרייה ומחכים.

אני אוהב את הרגעים האלה כשאני תקוע במאחורה של המחשב, בצד המוצנע של המכשירים המנותקים. אני אוהב את הרגע הזה, כי יש בו משהו כל-כך קוואנטי, כל-כך פילוסופי.

מה קורה בתוך המכשיר כשהמכשיר מת? על מה הוא חולם כשהאורות כבים? ומה קורה לכבל כשהוא לא מחובר? איך האינטרנט לא נוזל ממנו על הרצפה? האם ראוטר יודע שהוא ראוטר? כשאתה מריץ אנטי-וירוס, האם זה נעים למחשב? האם דרייבר שמותקן מחדש מדגדג אותו? האם מודמים אלחוטיים יותר חופשיים, או בודדים יותר? הרי כל דבר צריך כבל בסופו של דבר, משהו שיחבר אותו לשורשים. כל העולם כולו כבל צר מאוד.

יש גם משהו סמלי, אני מרגיש, בעובדה שהכול מתרחש מתחת לשולחן, כאילו אני מתחבא ממשהו. או שאולי זה הפוך: אולי מחפש משהו? הרי בעודי משתופף אתמול בפינה החדשה שלי, ניגשו הילדים ושאלו אותי: אבא, מצאת כבר את האינטרנט? ששש, אמרתי להם, אל תעירו את הראוטר.