1. הזכייה של אורוגוואי אתמול (א') בקופה אמריקה (0-3 בגמר על פרגוואי) באה בעקבות שורה של תצוגות סוחפות מצד שלישיית ההתקפה שלה שכוללת שחקני-על כמו פורלאן, לואיס סוארז ואדינסון קבאני. אבל זוהי בערך נקודת האור היחידה מהטורניר האחרון. זה היה טורניר חלבי, לא רק בגלל שנכבשו בו 2.08 שערים בממוצע למשחק, הכי מעט בהיסטוריה של הקופה (הממוצע בחמשת הטורנירים הקודמים עמד על 2.81); אלא בעיקר בגלל משחק הגמר, שהוא המראה הכי חשובה של כל טורניר בינלאומי: המשחק אתמול בבואנוס איירס היה חד-צדדי לחלוטין ואת התוצאה שלו היה אפשר לצפות מקילומטרים.
פרגוואי היא נבחרת שלא ראויה למעמד גמר של טורניר בינלאומי ביבשת כדורגל אדירה כמו דרום אמריקה. היא הגיעה לגמר מבלי שניצחה אפילו משחק אחד (!) במהלך כל הטורניר והתפארה בעיקר, כמיטב המסורת שלה, בנינג'ות חובבי-אלימות. אבל במובן מסוים, פרגוואי לא אשמה: היא קורבן של שיטת הנוקאאוט שיוצרת עיוותים קשים בהגינות ובתחרותיות של כדורגל הנבחרות.
הטורנירים הבינלאומיים גם ככה סובלים בשני העשורים האחרונים מירידה קיצונית ברמה, אבל אם יש משהו שמוציא מהם את כל שאריות החמצן זה העובדה שכולם מוכרעים על בעיטות פנדלים. הטלת מטבע, חיש-גד, פיס, לוטו, תקראו לזה איך שתרצו: בשורה התחתונה מדובר בהכרעה חסרת ערך ספורטיבי. קחו למשל את אירועי הקופה הנוכחי: פרגוואי העיפה בפנדלים ברבע הגמר את ברזיל, אחרי 120 דקות שבהן הצליחה לבעוט פעם אחת למסגרת ועסקה בעיקר בהתבצרות מזעזעת (ברזיל בעטו שמונה פעמים). גם הפייבוריטית השנייה לזכייה, ארגנטינה, סיימה את דרכה ברבע הגמר אחרי הדחה בפנדלים לאורוגוואי שהצליחה לייצר שתי בעיטות עלובות למסגרת לעומת 10 של ארגנטינה.
שיטת הפנדלים היא תולדה של שיטת נוקאאוט אכזרית של טורנירים בינלאומיים, שאין לה כל כך פתרון מעשי. בליגת האלופות, למשל, שיטת הנוקאאוט פחות משמעותית כיוון ששם משחקים בפורמט בית-חוץ, מה שהופך את קרבות הפנדלים לנדירים. אם נעזוב לרגע את הקופה אמריקה ונבדוק מה קרה במונדיאלים האחרונים, אנחנו מוצאים שבשבעת גביעי העולם שנערכו בין 1986 ל-2010, לא פחות מ-39% מהנבחרות שהגיעו לחצאי הגמר עשו זאת אחרי שניצחו בשלבי נוקאאוט מוקדמים יותר בפנדלים. כלומר, 39% מהמאני-טיים של המונדיאלים מוכרע בחוסר הגינות. האבסורדי מכולם היה מונדיאל 1986: שלוש נבחרות מתוך ארבע - בלגיה, צרפת ומערב גרמניה - העפילו לחצי גמר אחרי פנדלים ברבע הגמר; הרביעית, ארגנטינה - העפילה בזכות "יד האלוהים" של מראדונה.
אנחנו אמנם אוהבים את המשחק הזה בזכות הרנדומליות והאפשרות של נבחרות כמו פרגוואי ואורוגוואי לנצח מדי פעם ענקיות כמו ברזיל וארגנטינה. אבל ברגע שהמקריות הופכת להיות העיקר, והיכולת לשחק כדורגל טוב הופכת לשולית, אז מה בכלל הטעם?
2. בינואר האחרון החליט דמיאן קומולי הצרפתי, המנהל המקצועי של ליברפול, להחתים בקבוצה את לואיס סוארז. הרבה גבות הורמו כשליברפול הביאה את החלוץ האורוגוואי - גם בגלל סכום העברה יקר מאוד (26.5 מיליון אירו), גם בגלל שהיה מדובר על שחקן לא מוכח ברמות הגבוהות שהגיע מהליגה ההולנדית (אייאקס), וגם בגלל שסוארז הצטיין במונדיאל 2010 (והכלל הידוע בשוק ההעברות הוא שצריך להיזהר משחקנים שמצטיינים במונדיאל, כי המחיר שלהם ממריא בעיקר בגלל ההצלחה הרגעית).
אבל קומולי הוא איש מקצוע מהזן החדש בכדורגל - מהאנשים שחופרים בסטטיסטיקות ונתונים, ומנסים להתייחס לענף הזה כאל מדע לכל דבר. קומולי מיודד עם בילי בין, הג'נרל מנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, ומי שבהשראתו נכתב הספר "מאניבול", ששינה לחלוטין את ה-MLB וההתייחסות של קבוצות הליגה לדרך שבה רצוי לבנות סגל. אותו בין גם היה זה שהמליץ לג'ון וו. הנרי, הבעלים האמריקני של ליברפול, על המינוי של קומולי. "בארה"ב מתייחסים אלינו כאל 'אנשי מאניבול' שהסטטיסטיקה יותר חשובה להם מהכל", התייחס הנרי למינוי של קומולי. "אנחנו לא חושבים שסטטיסטיקות אומרות הכל, אבל הן בהחלט כלי שווה ערך, ואם אפשר להשתמש בו, אז למה לא?".
הסיפור של סוארז הוא הוכחה לכך שהסטטיסטיקה היא בהחלט כלי שווה ערך: סוארז, 24, החל את קריירת המשחק הבוגרת שלו בנאסיונל מאורוגוואי ב-2005/06 וכבש כמות דו-ספרתית של שערים בכל עונה מאז, כולל שנה אחת מפלצתית במיוחד של 49 גולים ב-48 משחקים באייאקס ב-2009/10.
אבל הנה נתון אחר שמצא קומולי, שאפילו יותר מצדיק את עשרות המיליונים שליברפול שפכה על סוארז: אחוזי ההצלחה של הקבוצות של סוארז במהלך הקריירה שלו, במשחקים בהם שותף, עמדו על 74.3%, והידרדרו ל-61.2% במשחקים בהם לא שותף.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.