קיץ שנת 2011 ייזכר אולי בעתיד כתקופה מכוננת בתולדות החברה והפוליטיקה בישראל. קשה להניח כי אותן הפגנות הן תופעה חולפת, וגם אם הן ייפסקו מחר, לא ניתן להתעלם מההשלכות שיהיו להן בחודשים ובשנים הקרובות. זהו גל המחאה החברתי הלא-מגזרי הראשון בישראל מזה שנים רבות, אולי מאז שנת 1974.
מבחינה זו, יתכן והנפגעים המיידים שלהן יהיו לא רק שרים וחברי כנסת, אלא גם כל מי מבסס על קיומי הפוליטי על פוליטיקה של סקטור, בין אם זה אלי ישי, ובין אם זה אביגדור ליברמן. זו מחאה "ישראלית", ובתור שכזו היא ממלאת בתוכן תבנית קיומית אשר שני אישים אלה כל כך משתדלים לרוקן מתוכנה.
שנים רבות פעל המשטר בישראל על סמך ההנחה והידיעה, שהציבור בישראל אינו מסוגל לנקוט פעולה קולקטיבית יעילה. כל הפוליטיקה הישראלית מזה 40 שנה מתקיימת בזכות הנחה זו, הרואה בציבור אוסף של פרטים, ובמקרה הטוב, אוסף של מגזרים אשר חומות של גבולות חברתיים ותרבותיים מפרידים ביניהם, ורק השנאה לאחר מאחד אותם.
הפוליטיקה הופכת להיות בתנאים אלה לא יותר מ"מכירת מסרים" לציבור של צרכנים. ניתן למתג פוליטיקאי, ניתן למכור אותו כפי שמוכרים את הדמויות שמופיעות שתכנית ריאליטי. אם יש בעיה פוליטית בוערת, הפתרון תמיד יהיה במציאת ה"אישיות" המתאימה. אם יובל שטייניץ מתגלה כ"מטרד", אפשר למכור אלו את משה כחלון.
אך מה יקרה אם יתברר שאותה מציאות אינה בתוקף יותר? זו השאלה אשר ההפגנות הנוכחיות מעמידות בפני החברה הישראלית. שאלה זו, אשר כופרת בעיקרי הפוליטיקה והמשטר הכלכלי חברתי של ישראל מתעוררת ברגע שמגלים שמדובר מחאה "מעמדית" במובן מאד קלאסי של המושג. המחאה אינה רק על הקוטג', ואינה רק על דיור. מדובר במשהו עמוק יותר.
הדור אשר מפגין היום גדל וצמח אל תוך מציאות חברתית נוראית. כל ניתוח של שוק העבודה יציג תמונה של חסר ביטחון תעסוקתי, בה המעביד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. ניתן לפטר עובדים הפועלים להשגת זכויות בסיסיות, ניתן לשלול מהם זכויות סוציאליות. זהו גם דור אשר המדינה הודיעה לה שכל הסיכון על עתידו הפנסיוני יחול על הפרט בלבד, ואין הוא יכול לצפות לשום רשת ביטחון במקרה וישגה בבחירת המסלול לחיסכון פנסיוני. זהו גם הדור אשר גדל אל תוך הפרטה גדלה והולכת של החינות והבריאות.
מה שמפליא בכל הסיפור זה היא העובדה שתהליכים אלה היו גלויים לעין במשך שנים רבות. לא פחות מפליא מכך היא העובדה שהשיח הציבורי, ובתוכה התקשורת, לא השכילו להבחין בתופעות שהחלו להתפשט "מתחת לעור" של החברה הישראלית.
מדובר במספר רב של התארגנויות חברתיות, רשתות, קואליציות אד הוק. בין אם מדובר בארגון כמו כוח לעובדים, בין אם מדובר ב"עיר לכולנו", ובין אם מדובר ב"קו לעובד". האם מדובר בתופעה אשר תביא לשינוי של תנאי יסוד? אין לדעת, אך ניתן להגיד בביטחון מסוים כי מעתה לא ניתן להתעלם גם מהם, אפילו אם שמו של שר האוצר יהיה משה כחלון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
