שקר האבטלה

ביסמרק הגדיר את הפוליטיקה כאמנות האפשר. הנה כמה שכלולים: פוליטיקה היא אמנות האפשר לפרסם אמיתות חלקיות; האפשר להונות את הציבור ולסמא אותו בהגדרות ובאותיות אנגליות עתירות פתוס (OECD); האפשר להתעקש שלילה הוא יום ושיום הוא לילה.

כך, בזמן שאנשי מעמד הביניים היצרני נאנקים תחת נטל המחיה בארץ הקוטג' והמסים העקיפים, נשלחים אנשי ראש הממשלה לבלבל את גלי האתר באמנות האפשר, ולשכנע שבעצם כולם מטומטמים, שהאוברדרפט הוא חזון תעתועים ושמצבנו מעולם לא היה טוב יותר.

הבטן שלכם מקרקרת? לשכת נתניהו בתגובה: גורמה כאן. קורסים תחת נטל המשכנתא? לשכת נתניהו בתגובה: מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. לא יכולים לשלם שכר דירה? לשכת נתניהו בתגובה: דף המסרים אינו זמין, התקשרו שוב במועד מאוחר יותר ונמציא חדש.

קחו למשל את אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שהפליא בראיון לגלי צה"ל בתחילת השבוע: "תארו לעצמכם שהיינו במצב של יוון או של ארצות-הברית; כאן לכל אזרח יש עבודה". שמעתם, לכל אזרח! ואז משגר המנכ"ל את נשק יום הדין: שיעור האבטלה בשפל - ירדנו את ה-6%. נתוני הלמ"ס כמובן מגבים - שיעור הבלתי מועסקים ביוני 2011 עמד על 5.7%. ממש מדינה יצרנית שהעול בה מתחלק בין כ-ו-ל-ם. הרי "לכל אזרח יש עבודה".

זהו, אפשר לפרק את האוהלים ולחזור ללה-לה לנד? ממש לא. מאחורי ה-6% הללו עומדת מכבסת מילים ואחוזים שמספקת את ההסבר הנהיר ביותר לקריסתו השיטתית של מעמד הביניים, שנאלץ לממן במסים המופרזים שלו ערימה של בלתי מועסקים שקופים לסטטיסטיקה, שלא תורמים את חלקם היחסי או בכלל לעוגה הציבורית.

שיעור ה"אבטלה" שגבאי ודפי המסרים של נתניהו מתהדרים בו מתייחס, כך הלמ"ס, ל"אנשים שחיפשו עבודה באופן פעיל ב-4 השבועות האחרונים שקדמו לו". ובמילים פשוטות, לאנשים שאשכרה רוצים לעבוד, ולא בשחור.

ועכשיו שאלה: מה לגבי כל האנשים שלא עובדים אבל גם לא מחפשים עבודה? כמו, למשל, חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה החרדית, שמהווה סטיית תקן בלתי יצרנית שלא קיימת בשום מדינה אחרת, ודאי לא באלה שמרכיבות את ה-OECD? הם פשוט לא נספרים, והתוצאה... אברקדברה: OECD גבירותיי ורבותיי.

תודו שקרוב ל-19% בלתי מועסקים בקרב גברים ישראלים בני 35-54 (נתוני מרכז טאוב ואוניברסיטת תל אביב לשנת 2008) נשמע הרבה פחות טוב מ-6% או 8%. הרבה פחות OECD.

שום דבר שכתבתי פה אינו חדש, ודאי לא לאנשי ראש הממשלה, שמכירים היטב את המניפולציה. זה כמובן לא מונע מהם לעשות אותה. אחרי הכול, קל הרבה יותר להתהדר בנוצות מזויפות ולהתעלם מהבעיה השורשית בחוסר אלגנטיות, במקום להתמודד עמה באומץ ולהפנים שחלוקת הנטל הבלתי פרופורציונלית בין הציבור היצרני לציבור הבטלני במדינת ישראל היא זו שהגדישה את הסאה והביאה אל שוקת שבורה. אמנות האפשר? אז זהו, שכבר אי-אפשר.