מומחים: "מחאת האוהלים אותנטית, אבל זו לא מהפכה"

יובל אלבשן, משפטן ולוחם חברתי ותיק, סבור כי המפגינים צריכים לשנות גישה

עו"ד ד"ר יובל אלבשן, סמנכ"ל עמותת ידיד ומרצה למשפטים באוניברסיטה העברית, חזר מהביקור שלו במחנה האוהלים ברוטשילד עם דמעות בעיניים. "יצאתי משם עצוב, כי ראיתי את ניצחונו המוחלט של הקפיטליזם", הוא מסביר. "המחאה היא אותנטית, אבל לא נושבת ממנה רוח של מהפכה. להפך, הדרישות שמציגים המפגינים מחזקות דווקא את הקפיטליזם, כי הן מאמצות את מילון המושגים הקפיטליסטי הבסיסי. החבר'ה פה לא דורשים שום דבר חוץ מנתח גדול יותר לעצמם מאותו רעיון. למה להם אין דירה בתל-אביב ולאחרים יש. הם פשוט רוצים גם".

- אז איך אתה מסביר את האוהלים בקריית שמונה?

"אז דירה בקריית שמונה. חלום יותר צנוע, אבל עדיין אותו חלום".

- מה רע בלרצות דירה?

"לא רע בכלל, אפילו מאוד לגיטימי, אבל זו עדיין מלחמה על קופונים בלבד. זה לא ייגמר בכך שמחירי הדיור והקוטג' ירדו, כי השיטה תישאר. המפגינים לא רוצים לשנות את השיטה. הם לא אומרים 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה', אלא רוצים לקבל את מה שנוח להם, הכי מהר והכי פשוט. ולכן למהפכה הזו אין הרבה סיכוי".

- היית מיוזמי "כיכר הלחם"; אתה מוצא דמיון בין שני המאהלים?

"זו בדיוק הסיבה לכך שהיו לי דמעות בעיניים כשהגעתי לרוטשילד - ראיתי את ישראל טוויטו מול עיניי. העציב אותי לראות שהמעמד הבינוני קורס ומגיע לאותו מצב שבו עמדו עניי כיכר הלחם; שגם מעמד הביניים הפך למיעוט דפוק בקואליציית המיעוטים".

- הזעם של הפנתרים עבד טוב יותר?

"הרבה יותר. מספיק להסתכל על קצבאות הילדים שהוכנסו בזכותם, כדי לראות שינוי. הפנתרים הציעו לשנות את השיטה ולא לתקן אותה, ולכן גם הבינו שאי-אפשר בלי פוליטיקה".

- מחאת הקוטג' הצליחה גם בלי להיות פוליטית.

"מחאת הקוטג' הצליחה כי היו לה פנים - ועוד של אישה: זהבית כהן, יו"ר תנובה. קל להתגייס מולה כפי שקל היה להתגייס נגד שרי אריסון בזמן פיטורי העובדים בבנק הפועלים. אישה כוחנית היא אישה רעה. גבר כוחני הוא גבר חזק. אפילו לפנתרים הייתה גולדה. כאן, מרוב שלא רוצים לגעת בפוליטיקה, אין פנים למחות נגדם. אבל אי-אפשר להימלט מזה".

- מה רע בכך שמחירי הדירות המטורפים ירדו?

"כי מי לדעתך ירוויח מזה? בטח לא מעמד הביניים. נגיד שיחוקקו חוק שכל הדירות בתל-אביב יימכרו לפי תעריף של 200 אלף שקל לחדר. הטייקונים, שיש להם ממילא 10 דירות, יפסידו מזה, אבל מעט. מעמד הביניים, שכבר קנה דירה אחת במיליונים עם משכנתה חונקת, יהיה המפסיד העיקרי. הדירה שלו היא זו שתהיה עכשיו שווה פחות".

פרופ' תמר הרמן, מומחית למחאה: מהפכה לא תהיה

כמה רחוק מוכנים המוחים ללכת? פרופ' תמר הרמן, חברת סגל בתחום מדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מאמינה שמעמד הביניים לא עד כדי כך מיואש וכדי שהמחאה תגיע להישגים עליה לגייס את העשירונים הנמוכים, אלה שאין להם מה להפסיד.

"אחד הקריטריונים הנדרשים כדי שמחאה תצליח היא מידה מספקת של אי-שביעות רצון", מסבירה הרמן, המתמחה בתנועות חברתיות ובמחאה פוליטית. "וכאן חוסר שביעות הרצון אינו מאוד עמוק. זו לא האש שהייתה בכיכר תחריר. כדי להחזיק מחאה כזו לאורך זמן צריך תחושה עמוקה של קיפוח ושל חיים ללא תוחלת. אני לא מאבחנת את זה בחברה הישראלית. בסקר שעשינו בחודשים האחרונים במסגרת מדד השלום (פרויקט סקרי דעת קהל שנעשה מאז 1994 ביחס למצב בארץ ולסכסוך הישראלי-ערבי) שאלנו אנשים על מידת שביעות הרצון של הישראלים. מתברר שרוב הציבור די שבע רצון ממצבו האישי, וחציו גם מרגיש בסדר ברמת המדינה. לא מצאנו תחושה ארוכה של מלכוד שאי-אפשר לצאת ממנו".

- מה היית מייעצת למובילי המחאה?

"מיהם המובילים שלה בכלל? כדי ליצור מהלך היסטורי צריך פנים, הנהגה, מסמך עקרונות, גם אם הוא לא ממש כתוב. כרגע זו לא תנועה חברתית אלא מחאה ספונטנית. ותלונה מרכזית לא מספיקה כדי להחזיק תנועת מחאה שתיצור גל הלם. דיברתי לא מזמן עם בכיר פלסטיני על השיקולים שלהם לפתוח בשביתת אסירים, והוא אמר, 'צריך לחשוב מה היעדים שאנחנו רוצים להשיג בטווחים הקצר, הבינוני והארוך'. כאן אני לא רואה חשיבה במושגים האלה. מחאה כזו היא כמו בועת סבון, היא באוויר, רואים אותה, ובסוף היא מתפוצצת".

ד"ר אפרים דוידי: המפגינים חייבים להכניס פוליטיקה למחאה

האם ההפגנות ישנו את ההצבעה המסורתית של השכבות החלשות לליכוד, או שעדיין נראה עניים ממשיכים להצביע למי שחרתו על דגלם את הקפיטליזם? ד"ר אפרים דוידי, מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון, מתקשה להחליט. "ביבי ירד מהשלטון בפעם הקודמת על רקע הגזירות הכלליות, לא בגלל המצב המדיני. קשה לי לנבא אם זה מה שיקרה גם הפעם, ועוד כשספטמבר ברקע. ובכלל, שינוי העמדה אצל השכבות החלשות יכול לקחת שנים. מה שכן, אילו המאבק היה מסיר את הכפפות והופך לפוליטי יותר, זה היה עוזר לפתח תודעה. הרי ברור שזה מאבק נגד הממשלה על חלוקת העושר".

- למה זה לא קורה?

"את משתתפי ההפגנות באשר הם אפשר באופן קבוע לחלק לשלוש קבוצות המובחנות זו מזו: הקבוצה שברור לה על מה נלחמים, הקבוצה עם התודעה החלקית, והקבוצה שכל דבר מאיים עליה ולכן היא גם מסרבת להיכנס למגרש הפוליטי המוצהר. אבל צריך לציין, אגב, שגם הקבוצה האחרונה משתנה עם הזמן. אפשר היה לראות את זה בהפגנת העובדים הסוציאליים. הייתה קבוצה שנכנסה למאבק עם הבנות מאוד מוגבלות, כל מה שעניין אותה זו התוספת בתלוש. עם הזמן היא למדה להסתכל על הדברים בפרספקטיבה יותר רחבה, ולהבין מה המשמעות של הפרטת שירותי הרווחה".

- מה נפסיד אם נישאר לא פוליטיים?

"הרבה. תסתכלי על ויקי כנפו, שהתעקשה שמדובר במאבק סקטוריאלי, של האימהות החד-הוריות. ואין כאן שום דבר פוליטי. ביבי נתן לה הבטחה, וכעבור שנה סעיף שדובר עליו כבר לא היה בתקציב. מי נלחם על זה בשבילה?

"צריך גם לזכור איך היא החזיקה מעמד בתקופה שבה היא ישבה במאהל בגן הוורדים. מי הביא לה את האוהלים? ההסתדרות והנוער העובד והלומד. היא אף פעם לא הודתה להם, כדי לא לצאת פוליטית".

- אולי נתניהו מחכה לגוויעת המחאה בסוף הקיץ.

"מאבקים בנושא הדיור הופיעו בכל עשור מאז שנות ה-50, רק שתמיד הם היו פריפריאליים. ופה זה קורה בלב תל-אביב, בלב האליטה. מי שהחליט להקים מאהל בשדרות רוטשילד לא מתכוון להיעלם בקלות. אני אומר את זה על-פי הניסיון של יוון, ספרד ומצרים, שגם שם מתנהלים מאבקים דומים עם אוהלים. גם אם אנשים נסוגים ויש ירידה במתח, אחרי כמה חודשים הם חוזרים עם דרישות יותר רדיקליות. לא כדאי להספיד אותם מהר מדי".

ד"ר אשר עידן: למחאה חזקה דרושה תשתית במדיה החברתית

ד"ר אשר עידן, מרצה בנושא רשתות חברתיות בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב ובמחלקה ללימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן, סבור כי על מנת שמחאת האוהלים תצליח, מנהיגיה היו צריכים להכין לה תשתית חזקה בפייסבוק ובטוויטר.

"קחי לדוגמה את מנהיגי מחאת הקוטג'. שם הם פיתחו כלים שיאפשרו את אותה מעורבות שהפייסבוק מאפשר. כל אחד יכול להקליק איזה מוצר הוא רוצה להחרים בשבוע הבא או להציע מוצר משלו. המאבק שלהם הצליח כי הם יצרו ברשת תשתית גדולה של אוהדים לרעיונות שלהם".

טוב, לא נדרש הרבה מאמץ להקליק "לייק".

"נכון, אבל חשוב לזכור שזה חיוני להתחלה. ההפגנות בכיכרות והישיבה ברחוב הן סוג של מלכודת, כי הן מצריכות את המפגינים להיכנס להוצאות כספיות של הסעות ולוגיסטיקה. בדיוק בנקודה הזאת נכנסים גופים פוליטיים ואינטרסנטיים, שמציעים מימון כדי להשתלט על המחאה. ברשתות חברתיות, העלות היא אפסית, קל הרבה יותר להרים מחאות ברשת בלי מימון של איש, וזה גם הרבה פחות שוחק. כדאי מאוד לא לזלזל בהן. אם מובארק היה מקשיב לפייסבוק, אולי הוא היה מצליח לברוח בזמן".

הטרמפיסטים: מי מנסה להרוויח מהמחאה החברתית?

אלדד יניב

כדרכם של החוזרים בתשובה, עו"ד אלדד יניב נלחם בלהט צלבני נגד הערכים שהוא עצמו ייצג עד לא מזמן. מי שהיה יד ימינם של פוליטיקאים, ניסה לנכס את המחאה לתנועת "השמאל הלאומי" שלו, אולי בתקווה שהדבר יעזור לו בקלפי בבחירות הקרובות

רמי לוי

לוי ביסס את דמותו הציבורית כמשווק העממי, האיש שמוכר לכם בזול.

להתראיין על עוולות מחירי הקוטג' והחיתולים, ולהגיע לשדרות רוטשילד עם ערימת אביטיחים למפגינים, ודאי תורם לתדמית. השאלה שנשארת פתוחה היא האם הרשת שלו באמת מוכרת הכי בזול שאפשר.

רון חולדאי

לראש עיריית תל-אביב יש לא מעט זכויות בנוגע לשיקומה של תל-אביב, אבל במרוצת השנים הוא גם יצר לעצמו, בצדק, שם של מי שהופך אותה לעיר לעשירים בלבד. קשה לקחת ברצינות את החיבוק החם למפגינים.

אלי ישי

מאז השריפה בכרמל ישי עובד חזק על התדמית. הבעיה היחידה בתמיכתו במחאה היא שמשרדו, שאחראי על ועדות התכנון, הוא מהאחראים המרכזיים למצוקת הדיור. יהיה משכנע יותר אם יאיים במשבר קואליציוני על רקע שביתת הרופאים והמחאות החברתיות, במקום לשלוח לנתניהו מכתבים.