בשנות ה-70 שדרות רוטשילד היו "מחראה". זה הכינוי, אומרים ותיקי השדרה, שהוענק לה על-ידי המקומיים. לא היו בה הזוהר של היום, לא היו בה בתי-הקפה האופנתיים, ואף אחד לא היה חושב עליה כעל הסמל שמתבטא במאות האוהלים שהשתכנו בה לפני שבועיים. כמה עשורים לפני כן היא הייתה אפילו חשובה יותר ממה שהיא היום: בשדרה הזאת הוכרזה הקמת המדינה, ולכאן הגיע צ'רצ'יל בביקורו בארץ ולכבודו נשתלו בזריזות עצים, שקרסו מאוחר יותר זה אחר זה.
היסטוריה הפכפכה יש לשדרות רוטשילד, כמו ההיסטוריה של תל אביב עצמה. מה אומר גל המחאה הנוכחי על מעמדה העתידי של העיר - האם זו תחילתה של הגירה שלילית כפי שהייתה בשנות ה-70? או שמא המשך של תקופת פריחה שתחזיר לעיר אמנים ואנשי רוח? קשה לדעת. מה שכן אפשר הוא לספר על מה שהיה. עיר ותהפוכותיה.
שדרות רוטשילד תמיד היו לבה של תל אביב, אך בשנות ה-60 החל מצבן להתדרדר: האוכלוסייה החלה להזדקן והבניינים והתשתיות הוזנחו בהתאמה, בדירות שהתפנו השתכנו משרדים, והילדים המקומיים הקימו משפחות ויצאו לשכונות צפון תל אביב או אל ערי הלוויין. מרכז העיר אמנם שמר על מחירי נדל"ן גבוהים יחסית, אבל רוטשילד הפכה לשדרה מוזנחת, וכמה מהבתים בה אף נהרסו כחלק מתוכנית עירונית.
המגמה הזו נמשכה אל תוך שנות ה-70, והגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-80. אנשים, בעיקר צעירים, פשוט נטשו את העיר. ואז שלמה (צ'יץ) להט נבחר לקדנציה שנייה. צ'יץ' גנז תוכניות מוקדמות שביקשו להרוס את האזור ולבנותו מחדש. יחד עם האדריכל אדם מזור, ובשילוב משרד השיכון, הוחלט על תוכנית לב העיר לשיקום. בעלי משרדים רבים התבקשו להשמיש את הדירות למגורים, בתי ספר וגנים שעמדו סגורים ונטושים נפתחו מחדש. משרד השיכון לקח חלק פעיל וסיפק מענקים כספיים, ואז הגיעו גם הצעירים. רחוב שינקין הסמוך הפך אז לתופעה תרבותית ייחודית.
ב-1998, אחרי כהונה של רוני מילוא, שהמשיך את המגמה של צ'יץ', החליט ראש העיר (הטרי אז) רון חולדאי לטפח את השדרה עצמה, יחד עם האדריכל גדעון שריג. הוא שתל בה דשא והביא לפתיחה מחודשת של הקיוסקים, לרבות זה שנבנה עוד בשנת 1910 במרכז השדרה. מכונות האספרסו פלטו קיטור במרץ, ואז הגיעו גם התערוכות ומתקני השעשועים וימי שישי הפסטורליים. חלפו כמה שנים והגיע תורן של הרשתות, שפתחו סניפים בשינקין על חורבות הגלריות של האמנים, שבעצמן נבנו על חורבות חנויות הסדקית. ואז הגיעו הקבלנים ואושרו התוכניות ובניינים על בניינים במרכז תל אביב שומרו בקפדנות. ואז עלו המחירים והכול הפך ליפה מדי, ליקר מדי, לנוצץ מדי - ושדרות רוטשילד של ימינו הן הרחוב היקר בתל אביב.
האדריכל ניקי דוידוב, 60, ממשרד מזור פירסט, ריכז בזמנו את תוכניות לב העיר. הוא יליד יפו ומתגורר כיום בתל אביב, וכשהוא מסתכל על התהליך שעברו שדרות רוטשילד הוא פוסק: "לאורך כל ההיסטוריה ובכל העולם יש מעגלי חיים של אזורים. בשלב מסוים האזורים שוקעים, אבל אם תופסים אותם ברגע הנכון אפשר להפוך אותם לאבן שואבת. מה שקורה בדרך כלל הוא שאם ההצלחה גדולה מדי באותו אזור, זה מתבטא במחירי נדל"ן בלתי אפשריים, והאוכלוסייה המגוונת, שהכרחית להצלחה, נוטשת, והאזורים הופכים לגטאות של אנשים עשירים".
- אז השגשוג ברוטשילד הוא מצב זמני.
"כן. אנחנו לא יכולים לשלול את זה שבעוד שלושים שנה שדרות רוטשילד יהפכו שוב לאזור מוזנח".
- כדאי שהעירייה תראה בכך תמרור אזהרה.
"עולם תכנון הערים מלא בתמרורי אזהרה. עיריית תל אביב מודעת להרבה בעיות, אבל השאלה היא אילו כלים עומדים לרשותה וכמה מהם ממשלתיים".
- אם כך, זה גם שיעור לראשי הערים האחרים, שמזמינים את הצעירים בשדרה לעבור אליהם.
"כן ולא. היו ראשי ערים שניסו לשכפל את ההצלחה של תל אביב, אבל הייחוד של התוכנית הוא שהיא הייתה מאוד קונקרטית וספציפית לעיר הזו. היא זיהתה את הרצון לחזור אל העיר, ונתנה לתושבים את הכלים שאפשרו להם לחזור. אי-אפשר להכריח אנשים לעבור למקום שאין להם עניין בו. אחת הטעויות היא שכל מקום שרוצה להתחדש רוצה להיות תל אביב, וזה לא אפשרי; ראשי ערים צריכים לתפור תוכניות בהתאם למידות האזור".
מעבר לעובדה שהתקבלו ההחלטות בזמן הנכון והוזרמו למקום הנכון כספים שעצרו את תהליך הנטישה של מרכז תל אביב, מצביע ד"ר יודן רופא, מרצה לתכנון ערים באוניברסיטת בן-גוריון וחבר עמותת מרחב, על אלמנט נוסף ובלתי נפרד מההיסטוריה של שדרות רוטשילד וסביבותיהן: "יש פה שיעור שגם הצעירים של היום צריכים ללמוד, והוא שהתהליכים האורבניים מונעים במידה רבה על-ידי חלוציות עירונית. הכוונה לאנשים שמוכנים, בשנות ה-20 וה-30 בחייהם, לקחת סיכון ולעבור למקומות עם בעיות אורבניות".
רופא הגיע לתל אביב מירושלים בשנת 1986. "הבית הראשון שבו גרנו היה ברחוב הרב קוק, ומולנו הייתה תחנת סמים. גם האזור שבו אני גר היום היה בעבר מרכז הזנות של תל אביב. האנשים הראשונים שעברו לגור בו היו צריכים להתמודד עם זה. הצעירים צריכים לקחת סיכון וללכת למקומות לא פשוטים, שבהם מחירי המחיה עדיין זולים. במידה רבה, עצם הנוכחות והפעילות שלהם יכול להביא לשינוי".
- פלורנטין לא נחשבת לסיפור הצלחה אורבני.
"בזמנו זה בהחלט משך לאזור הרבה מאוד אמנים, והייתה קבוצה פעילה והאזור נראה כמתרומם, אבל אחר כך היו בעיות של בעלי הבתים, שהפכו לחמדנים מהר מדי ועצרו את התהליך".
- ושוב השוק החופשי מרים את ראשו.
"זה מה שעיר צריכה ללמוד - שתהליכים שבהתחלה נראה שהם עובדים יפה בלי התערבות חיצונית זקוקים לעתים להתערבות משמעותית כדי לקיים את האזורים תוססים וכדי להתמודד עם הדינמיקה של השוק".
את פריחתו של שינקין דווקא לא ניתן לייחס ברובו להתערבות ממסדית. דני דותן, מוזיקאי (להקת "הקליק" שהתאחדה בימים אלה) וסופר, נחשב לאיש שהניע את התהליך האורבני שהתהווה בשינקין. היום הוא מגיע מדי ערב לשדרות רוטשילד להביע תמיכה במחאה, וגם לתמוך בבתו ובבן זוגה הישנים באוהל. "בזמנו, אף אחד לא הושיט לי יד ולא קיבלנו כלום מהעירייה - מה שאתה רוצה אתה לוקח".
רחוב שינקין הוא דוגמה לחלוציות אורבנית, כפי שמכנה רופא, שכללה פתיחה של גלריות ובתי קפה והפצת עיתון מקומי וחזון ברור של אנשי רוח. "עכשיו עושים את זה בשדרה, ובונים שם חיים אלטרנטיביים. אני מאוד גאה באנשים האלה, שעושים דבר אמיתי".
- אבל אתה מספר שעליכם לא הקלו.
"ההבדל הוא שאנחנו שכרנו שטחים עצומים בסכום שהוא רבע משכר הדירה היום בשינקין".
אם כך, האם שדרות רוטשילד וסביבותיהן שינו את פניהן לאורך העשורים משום הזרמת כספים מהממשלה, משום תוכניות פורות של אדריכלים, משום מנהיגות של ראשי ערים, או אולי בכלל היו אלה התושבים שדרשו ויצרו? תהליכים אורבניים, מתברר, הם לא צפויים ולעולם דינמיים. מחאת האוהלים היא בוודאי תוצאה של תהליך כזה, ובעתיד, מסתמן, היא גם תהיה סיבה למציאות חדשה שאיש עדיין אינו מעלה על דעתו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
