משכנתא אולימפית

בדיוק שנה לפתיחת המשחקים האולימפיים בלונדון. חמש הטבעות הצבעוניות כבר מתנוססות בכל פינה בעיר, רוב אתרי הבנייה כבר פורקו, מעל התמזה נמתח רכבל כדי להקל על העומסים בגשרים, ברחבי העיר בוצעו שיפורים בתחבורה. רובע סטרטפורד נבנה מחדש, החורבות התעשייתיות שלו הפכו לפארק האולימפי, עם מגורים לאתלטים, ומשום מקום התרומם אצטדיון אולימפי של שמונים אלף מקומות, ו-12 מתקני ספורט נוספים.

ככל שמתקרבים המשחקים, יותר ויותר תושבים מקומיים שחששו מאוד מהבלאגן שיביא האירוח מרוצים מהבחירה של אנגליה: 80% מהתושבים מראים יחס חיובי למשחקים אחרי שרק חצי תמכו בתכנית בזמן הבחירה במארחת. פלא שפול דייטון, בעבר מנהל ביצועים בגולדמן-זאקס ומאז 2006 ראש הוועדה המארגנת, נהנה לפזר את הנתונים המרשימים בראיון ל"ספורטס ביזנס אינטרנשיונל"? דייטון גאה במיוחד בצד הפיננסי. 2 מיליארד ליש"ט הוא התחייב לגייס מהסקטור הפרטי לקראת המשחקים, ואז בא המשבר. ובכל זאת הצליח דייטון להשיג 46 "פרטנרים לשיווק" בערך כולל של יותר מ-90% מסכום היעד. רק בחודש שעבר שילמה חברת המכרות ריו טינטו 15 מיליון דולר כדי להיות פרטנר מדרגה שלוש. גם ב"דלויט", ספונסרית וספקית רשמית של הוועדה המארגנת, מרוצים: 6 מיליארד דולר בצורת חוזים ל-950 ספקי מוצרים ושירותים מקומיים כבר סגורים. עוד מיליארד דולר של חוזים מחכים במגירות של הוועדה המארגנת.

***

הצד הפחות חיובי נכון לעכשיו, ושמעורר זעם גדול בקרב המקומיים, קשור לענייני הכרטיסים. עקב הביקוש הענק קיבלו רק 1.8 מיליון איש בהגרלה כרטיסים לתחרויות האולימפיות, מה שהשאיר כ-2 מיליון איש שהגישו בקשות בידיים ריקות. וזה לא רק הכרטוס עצמו. המחאה הציבורית לובתה על-ידי הגילויים כי לטקס הפתיחה היוקרתי 75% מהכרטיסים ניתנו לספונסרים ובעלי תפקידים. לורד סבסטיאן קו נזף במבקרים: "הרי הספונסרים מממנים למעשה את האירוע!". גול עצמי, שכן אם כבר, עיקר המימון הוא ציבורי, כלומר של משלם המסים הבריטי. זה מעמיד בצל את הביקורות על מסעדות הענק של מקדונלד'ס בפארק האולימפי ואפילו את הזעם על הזינוק בתקציב האירוע מ-4 מיליארד ליש"ט ב-2005 לכמעט 10 מיליארד היום.

גם התקווה כי המשחקים יהוו מנוף משמעותי בבריטניה להגדלת הפעילות הגופנית של האזרחים לא עמדה בציפיות: מספר הילדים שעוסקים בפעילות ספורטיבית לפחות פעם בשבוע עלה ב-4.5% - אבל בשנתיים.

ואפילו המשבר של מרדוק וניוז אינטרנשיונל הגיע לוועדה המארגנת. קונצרן התקשורת היה "פרטנר התקשורת הרשמי" של נבחרת בריטניה למשחקים. בעקבות הפרשה בוטל ההסכם, וה"סאן" וה"טיימס" כבר לא העיתונים הרשמיים של הנבחרת.

***

ועדיין, סכנת הכישלון הגדולה ביותר מבחינה כלכלית היא בתיירות ללונדון. החשש העיקרי הוא שהמשחקים האולימפיים יבריחו מהעיר את התיירים "הרגילים", חלק מאותם 14 מיליון מבקרים שבשנה רגילה (2009) נותרים ללון בעיר. ענף המלונאות העלה מחירים ומטיל הגבלות של מינימום לילות, וכבר כעת יש מלונות שמציעים חדרים במחיר כפול מהשנה שעברה עם הגבלה לחבילה של מינימום 14 לילות. כלומר, אם אתה תייר שרוצה להגיע ללונדון סתם בשביל לטייל בתקופת המשחקים - תתקשה מאוד להשיג מלון בעיר אם לא תתחייב לכמות לילות גבוהה וגם ככה המחיר יהיה אסטרונומי.

הוועדה המארגנת הבטיחה לעצמה 40% מחדרי המלונות בעיר במחירים נמוכים מהתעריף המקובל, דבר שגרם למשכירי החדרים לנסות לפצות עצמם באמצעות העלאת המחירים האחרים.

מי שמצלצל בפעמוני האזעקה הוא טום ג'נקינס, מנכ"ל ETOA, התאחדות סוכני נסיעות אירופית. ג'נקינס מתרה, שללונדון צפוי אסון תיירותי. אין מלונות במחיר סביר לתיירים, ואלו שיש מלאים בתיירים אולימפיים. מי שמעוניין רק בעיר לא יגיע. תופעה ידועה מכל מארחת אולימפית מאז לוס אנג'לס 1984, ודוגמאות לא חסר: במשחקי סידני 2000, הגיעו לעיר האוסטרלית 32 אלף תיירים בלבד למשחקים, במקום 132 אלף על-פי הערכות; מאביב 2008 נפלה כמות התיירים לבייג'ין ב-30%, ואחרי המשחקים המשיכה כניסת תיירים בינלאומיים לבירה הסינית להיות נמוכה ב-20% בהשוואה לשנים שלפני המשחקים.

יותר מכך, סוכני נסיעות מוציאים את לונדון לגמרי מתוכנית הנסיעות לשנה הבאה, ומדובר בפרקי זמן של עד שבעה חודשים. בגלל הדגש האולימפי, מפסיקה לונדון אפילו להיות שער הגישה לבריטניה ולאירופה, ואפילו אירלנד כבר סובלת מירידה בהזמנות. במשך חמישה עד שבעה שבועות, חישב ג'נקינס ב"סקאיי", "לונדון תהיה סגורה כיעד תיירותי".

כך ש"החגיגה הגדולה בתבל", אליה מתכוננת לונדון מאז 2005, תמחיש את הפרדוקס של סוגיית האירוח כגורם עלייה לרגל: כבר עכשיו ההערכות הן כי "בגלל" המשחקים יגיעו בקיץ הבא כמיליון תיירים פחות לעיר. זאת מבלי לדבר על נזק מתמשך של לקוחות ותיקים שייאלצו למצוא תחליפים ואולי לא יחזרו.