עופר עיני ו"הצעדים הקשים"

עופר עיני דיבר היום יפה. על הערבות ההדדית שהוחלפה בקפיטליזם דורסני, על העגלה בסופר שהולכת ומתייקרת, על המשפחה הממוצעת שהולכת ונחנקת. הוא היטיב להודות כי זה לא רק נתניהו או אולמרט, אלא הרבה אחורה.

הוא הזכיר אפילו את בייגה שוחט כאחד הסמלים לאותו שינוי גישה כלכלי, איש מפלגת העבודה, אותה מפלגה שהתיימרה ועדיין מתיימרת לדבר במונחים של סוציאל דמוקרטיה. עיני מכיר טוב את שוחט, הוא היה האיש שלו בבאר שבע, בפריימריז למפלגה ב-1992. כבר אז ידע אותו פקיד שומה שצמח ליו"ר ההסתדרות, לבחוש במסדרונות הנכונים של הפוליטיקה.

אבל עיני לא השכיל לתרגם את המניפסט שלו לצעדים אמיתיים. שוב הוא מאיים, שוב הוא מחכה לטלפון. מי זוכר שרק לפני שבועיים הוא דרש מנתניהו להקים ועדה משותפת לבחינת המחירים במשק. גם אז הוא מילא כמה עמודים בעיתונים.

כששומעים את עיני, האיום שלו נשמע ממוקד מאוד: אם לא תיענה לדרישותינו, נכריז על צעדים קשים כבר ביום ראשון. אבל כששואלים אותו למה הוא התכוון, זה כבר נשמע אחרת: כל מה שנתניהו צריך לעשות כדי לדלג בקלילות על יום ראשון, הוא להתקשר ליו"ר ההסתדרות במוצאי שבת ולהזמין אותו לפגישה באחת מימות השבוע. אז ייפגשו.

מחאת האוהלים הוכיחה שלפעמים אפשר לוותר על שלב האיומים. אפשר פשוט לעשות. קמו להם מהספה אנשים אלמונים, אינדיבידואלים שהפכו לקולקטיב עם כוח בלתי רגיל. הם לא חיכו לטלפון מראש הממשלה, הם עשו מעשה. והנה, ראש הממשלה הגיע אליהם. הוא לא הודיע על המהפכה שקיוו לה, אבל הוא זז מהכיסא, הוא הזיע קצת, אפילו הרבה.

ארגוני עובדים בכל העולם לא מחכים לטלפון. הם גם לא נגררים למחאות של אחרים, הם מובילים אותן. עיני רשם לזכותו שורה של הישגים יוצאי דופן כמו הסכם פנסיה חובה, העלאת שכר המינימום והגדלת שיעור העובדים המאוגדים במשק.

הוא עושה את זה באמצעות עסקאות חבילה, מהלכים בכנסת ובריתות עם מעסיקים וקבלנים. זה אולי מצליח בצד הטקטי, אבל בטקטיקה כזאת לא משנים סדרי עולם כמו שהוא בעצמו מייחל בדברים שלו. יש רגעים מעטים ואף יפים שבהם הציבור צועק "די", וברגעים האלה הוא מצפה שיבואו איתו אל הכיכר המרכזית, ולא יסתפקו בשיחת טלפון עם ראש הממשלה.