"אני כל הזמן מחפש דרכים שונות לשיר את השירים"

ג'ון קייל, 69, מוזיקאי גאון, האיש מאחורי הסאונד האוונגרדי של הוולווט אנדרגראונד, הסבא של הפאנק, הקלאסיקן בחליפת המאסטרו, חוזר לישראל לשתי הופעות. קייל יופיע עם להקתו ביום ג' הקרוב בזאפה ברמת החי"ל ויום למחרת בבארבי תל אביב. שתי הופעות לשני סוגים של קהל, הבורגנים והרוקרים.

כשכולם מתלהבים כאן מהופעה המונית ודי נדירה של אושיות כמו בוב דילן או פול סיימון, יש גם אמנים לא פחות דגולים, שמגיעים לתל-אביב בלי לעשות יותר מדי רעש תקשורתי. המעריצים שלהם יכולים לקבל אותם באולמות קטנים, במרחק נגיעה, לא במסכי וידיאו באצטדיון.

לקייל יש פינה חמה לקהל המקומי והוא מגיע לכאן בפעם החמישית. כמו בביקור הקודם, ב-2006, הוא בא עם הרכב רוק ומבטיח "להרעיש עולמות". בראיון טלפוני ל"גלובס" לקראת ההופעות בארץ, קייל מדבר קצת על התחושות שלו כשהוא על הבמה ועל התפקיד של המוזיקה בחייו.

ב-1993 וב-1999 קייל הגיע לתל-אביב לבדו. על הבמה עמדו פסנתר כנף וגיטרה אקוסטית, והוא ביצע שירים מכל אלבומיו בגרסאות צנומות וצלולות, שחשפו את העומק ואת האפקטיביות הרגשית שגלומה בהם. "כל הזמן אני מחפש דרכים שונות, אחרות, לשיר את השירים", הוא מספר. "לקראת הופעות אני עובר על האלבומים הישנים ומנסה למצוא דרך להמציא מחדש את השירים שיבוצעו בהופעה חיה".

- יש הבדל בין הופעות לבד לבין הופעות להקה?

"עם להקה אתה מרחיב את העושר של ההבעה שלך. אבל כשאתה מפחית את מספר כלי הנגינה על הבמה ומופיע לבד, עם פסנתר, נגיד, הביצוע הופך להיות מאוד אישי. אז אתה יכול הרבה יותר להיכנס לתוך הדמות של הדובר בשיר. להיות אדם אחר בכל ערב שבו אתה מופיע. ברגע שאתה מצליח לשנות את הטבע של השיר, אתה יכול להפוך אותו למסמך מאוד אישי".

האלבום האחרון של קייל, BLACK ACETATE, יצא לפני הביקור האחרון שלו כאן. מאז יצא רק דיסק כפול בהופעה. בספטמבר הקרוב הוא חוזר לפעילות ומוציא מיני-אלבום עם חמישה שירים חדשים.

קייל, בניגוד למה שהרגילה אותנו תרבות הרוק, לא מתעייף. המוזיקה שהוא עושה על סף גיל 70 אינה נופלת מיצירותיו מלפני 30 שנה. ככה זה כשאתה חי את המוזיקה וממשיך לשמור על מתח יצירתי.

- מתי ואיך אתה מאזין למוזיקה?

"האזנה למוזיקה היא פעילות מאוד ספוראדית. אני מבלה את רוב הזמן שלי באולפן, בכתיבה. נעשיתי יותר ויותר יעיל בכל הנוגע לעבודה באולפן. אני יודע לאן השיר אמור להגיע מוקדם יותר מבעבר. אני יכול להמשיך הלאה בתהליך ההפקה כבר אחרי שעתיים-שלוש, ולכן אני מעדיף לכתוב מוזיקה באולפן, כשבמהלך ההאזנה לדברים אני מוצא טקסטורות חדשות ומקצבים חדשים לעבוד איתם".

- אז למה אתה מקשיב כשיוצא לך?

"אני מקשיב היום להרבה ג'אז. זה די מעניין מה שקרה בתחום הזה. יש הרבה מוזיקאים בג'אז שהם מאוד מודרניים, מהוקצעים. לעומת זאת, חלק מהם נותנים תחושה של שאגה, של אנרגיה יצירתית גולמית ולא מלוטשת. גישה של 'חוכמת רחוב'".

קייל, בנם של כורה פחם ומורה מוויילס, מנגן מגיל צעיר. ההשכלה המוזיקלית שלו עשירה משל רוב הרוקרים. הרזומה שלו כולל יצירות סימפוניות, בלדות קורעות לב, המנוני הארד-רוק והלחנה של מוזיקה למחול ולקולנוע.

- עוד מעט אתה בן 70. אתה עוסק במוזיקה מאז ילדותך. יש משהו שאתה יודע היום על מוזיקה, על המהות שלה, שלא ידעת בצעירותך?

"אני מבין היום הרבה יותר עד כמה המוזיקה משפיעה על החיים ומשפרת את איכות החיים. המוזיקה ממלאת הרבה מאוד מקומות אצלי. המוזיקה יכולה להרגיע אותי או לעורר, לגרום לי התרגשות מאוד גדולה. מוזיקה מגיעה אצלי לכל מקום ולכל תחום בחיים. ואני גם ממשיך לגלות בה דברים כל הזמן".

בין ההופעות ה"רגילות", בשנתיים האחרונות קייל מופיע מדי פעם בהפקה גדולה יותר, עם תזמורת סימפונית ומבצע את האלבום המופתי שלו מ-1973, "פריז 1919". החזרה לאלבום הזה הייתה מפתיעה, כי קייל ידוע כאמן שלא אוהב להתרפק על העבר ושונא לחזור על דברים שכבר עשה.

"אנשים ביקשו ממני להופיע עם השירים מ'פריז 1919' עם תזמורת כבר הרבה זמן", הוא מספר. "הרבה זמן חשבתי איך ניתן יהיה לבצע את זה מבחינה פרקטית. ההזדמנות הגיעה בוויילס, בקרדיף, כשהזמינו אותי להופיע בפתיחה של פסטיבל הסרטים הבינלאומי ב-2009".

קייל הלך על זה, אבל חיפש להוסיף אתגר. "האלבום עצמו הוא קצר, בערך 40 דקות. אז הוספתי למופע את השירים של דילן תומאס מ"סוויטת פוקלנד", ואחרי זה, בכל פעם שביצענו את האלבום על במה, ניסינו להוסיף שירים שירחיבו את הקונספט. בקרוב אני אוכל לעשות הופעה כזאת עם תזמורת בלי שירים מ'פריז 1919' בכלל, אלא פשוט שירים עם תזמורת מלאה".

לצערם של מעריציו בישראל, הופעת "פריז 1919" לא מתוכננת כאן בקרוב. קייל מסביר שהוא בא עם הלהקה וזה מה שמכתיב את אופי ההופעות. "אני לא אוהב לעשות שירי רוקנ'קול בתוך קונצרט קלאסי. עם תזמורת סימפונית אי אפשר לעשות את "ready for war", או שירים אחרים שהם הארד-רוק. לעומתם, יש שירים שממש יוצאים נשכרים מהעיבודים התזמורתיים האלה".

קייל עבר כמעט מטמורפוזה מאז שנות ה-90, לא רק המוזיקה שחזרה לצד הזועם של הרוק, אלא גם הלוק המעונב נזנח לטובת מראה נערי ושיער ורוד. "גם זה פשוט שינוי", הוא אומר. "אני לא אוהב לעשות שוב ושוב את אותו הדבר. ובשבילי, השינוי במראה שלי הוא כמו להיות סוג של דוריאן גריי".