הקומבינה של טלי ירון-אלדר

כמו להרבה חוקים אחרים, גם ל"חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה)" יש כינוי מקוצר, מעין שם חיבה שבו עושים שימוש פוליטיקאים, עיתונאים ופקידי ציבור. "חוק הצינון", הם קוראים לו בפשטות, אבל שם מתאים יותר היה צריך להיות "חוק הקומבינה".

כי מה הן בעצם ההגבלות שקבע המחוקק על עובדים בשירות הציבורי לאחר פרישתם ומעברם לשוק הפרטי? לא לעשות שימוש, או לפחות לא לעשות שימוש בוטה מדי, בקשרים שקשרו במהלך שנותיהם בשירות המדינה, עם מי שהיו כפופים להם או עמיתיהם לעבודה, וכעת הם מעברו השני של השולחן.

הבעיה היא שחוק הקומבינה הוא בדיחה. הצחקתם את אביגדור יצחקי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעבר, חבר כנסת בעתיד ורואה חשבון מבוקש בהווה - אם ההווה הוא שנת 2004.

ככה סוגרים עניינים בחלונות הגבוהים: בניסיון למנוע הליך פלילי של פקיד השומה נגד לקוחות שפנו אליו והסתבכו באי-דיווח על הכנסה, פנה יצחקי לעו"ד טלי ירון-אלדר, שמצידה בדיוק השתחררה מתפקיד נציבת מס הכנסה ופנתה, כמה טבעי, לתחום המס בשוק עריכת הדין הפרטי.

ירון-אלדר דיברה עם פקיד שומה כפר-סבא, שעד לפני חודשים ספורים היא היתה הבוסית שלו, סגרה כמה פינות, ניסחה כמה מכתבים - ושילשלה לכיסה 6,000 דולר. סוף הסיפור.

צינון? קומבינה? הצחקתם גם את ירון-אלדר. על ניגודי עניינים כאלו נהוג להעמיד פקידי ציבור לדין משמעתי. הבעיה היא שפקידי ציבור לשעבר אינם כפופים לדין משמעתי של עובדי מדינה. לפרקליטות מיסוי וכלכלה לא נותרה אפוא ברירה, והיא היתה חייבת להעמיד את ירון-אלדר לדין פלילי.

אפשר לדמיין את מועצת גדולי מיסוי וכלכלה מתכנסת עם פיצוח הפרשה, משיקים כוסות, "תפסנו את ירון-אלדר עוברת על הוראות הצינון", כאילו הרגע סגרו על אל קפונה.

מצד שני, כנראה שמישהו בפרקליטות בכל זאת הרגיש קצת לא בנוח עם הסיפור הזה. רק כך ניתן להבין את עסקת הטיעון, שנחתמה עוד לפני שכתב האישום הוגש לבית המשפט, ובה הסכימה הפרקליטות שירון-אלדר תבצע עבודות לתועלת הציבור, לאחר שתודה בהפרת הוראות הצינון - ומבלי שתירשם לחובתה הרשעה פלילית.

כי מי יודע. פעם גם אנחנו עוד נפרוש, ונצטרך חברים בצד השני.