איימי וויינהאוס וקלישאת המוות

המרוויח הראשון ממות איימי וויינהאוס, כוכבת הפופ הטובה ביותר של המאה הצעירה הזו, יהיה, שלא באשמתו, הקולגה הוותיק טוני בנט. וויינהאוס הספיקה להקליט איתו דואט לאלבומו שיצא בספטמבר 2011, ושיהיה מוצר הפוסט-מוות הראשון שלה.

כבמקרים קודמים, ולאחר שהוריה הגרושים ימונו כנראה למנהלי עיזבונה, תעשיית הבידור תחלוב כל מה שנותר מהיוצרת המופלאה.

תעשיית המוזיקה מיומנת בשיווק כוכבים מתים, כולל מכורים, מתאבדים, נרצחים, כמו ג'ון לנון ומארווין גיי; וקורבנות סרטן, כמו בוב מארלי ופרנק סינטרה. הם ואחרים מככבים מדי שנה ברשימות "המתים הרווחיים ביותר", שמתעדכנות במותגי פוסט-מוות טריים יחסית, כמו הראפרים נוטוריוס ב.י.ג. וטופאק שאקור ומייקל ג'קסון.

ועוד בטרם נתבשם או נזדהם מהנקרופיליה הכלכלית של תעשיית המוזיקה, כבר טעמנו השבוע מהכיסוי התקשורתי התפל והטפל, שהכניס את וויינהאוס ל"מועדון ה-27". היהודייה הקטנה עם הנשמה הענקית הצטרפה לרוברט ג'ונסון, בריאן ג'ונס, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון וקורט קוביין, שנפרדו מהעולם באותו גיל אחרי קריירה קצרה מדי.

הקשקוש התקשורתי והנוח לעיכול "חיו מהר ומתו צעירים, מוכשרים, מפורסמים ומכורים", מתעלם מקולגות שנגמלו מהרואין כמו ג'ון לנון ומיילס דיוויס ולו ריד וקית' ריצ'ארדס. מתעלם ממיליוני משתמשים בסמים שאולי הורסים עצמם כמו גיבורי המוזיקה, אבל שמעולם לא בנו עצמם לפני שהתרסקו, ומתעלם משלל אנשי עסקים, עורכי דין, ושאר מכובדים שמסתממים ומאבדים יכולת להחזיר את בריאותם הנפשית והפיזית לאחור.

נכון, זה סקסי להכליל כוכבים נופלים. אבל האסופה המקרית של מתים ספורים בני 27 מקרב מאות כוכבי פופ משרתת בעיקר את המוסכמה החברתית שלפיה אסור שהחבר'ה הפרועים האלה מהרוקנ'רול יהוו מופת לילדים שיעזו לנטוש כמוהם את מסלולי הקריירות המסודרות של הבורגנות.

"מועדון ה-27" משמש את הממסדים הכלכליים-תרבותיים כתמרור אזהרה נהדר: ראו ילדים, אם תנסו לחיות כנפשות חופשיות כמותם - סופכם להיגמר רע ומהר.

ב-2011 כבר מותר להיגמל מקלישאת "27" החלולה הזאת.