על ממשלה, מהפכה ותקשורת

במשך שנים, "חברתיות" נתפסה כמילה נרדפת לסוציאליזם ולשמאל הישראלי. אחת ממטרותיה הברורות של הממשלה הנוכחית, מאז הקמתה, הייתה להחזיר את החברתיות הביתה, אל המחנה שהביא לישראל את השינוי התודעתי שהוביל בגין בשנות ה-70'.

המילה "חברתי" היא אחת ממילות הקסם של ממשל ביבי השני, לרוב לא על-פי האופן שתואם את המציאות. העובדות מוכיחות כי התיק ששיקף יותר מכל את השאיפה התדמיתית הזו היה תיק התקשורת, והשר משה כחלון הפך לפניה החברתיים של ממשלת נתניהו.

זה קרה בגלל דמותו של האיש, אבל גם בגלל העובדה ששוק התקשורת הוא המקום היחיד שבו אפשר לקדם תחרות אגרסיבית, הפרטה, קפיטליזם במיטבו - ועדיין להיחשב "חברתי".

הסיבה לכך היא שמדובר בשוק שסובל כבר שנים מסטגנציה, שהשלטון אוחז בכל אגף בו, ואשר בעלי ההון שבכל זאת שולטים בו (במיוחד בתחום הטלוויזיה) הם לא כאלה שחמור מדי להסתבך איתם, והמהפכות בו פוגשות את הציבור בקו הקדמי והשקוף של חייהם - הסלולר והטלוויזיה.

ובכל זאת, על אף החברתיות המרובה לכאורה, קורה בימים אלה תהליך נוסף. קולות המחאה משפיעים על שיקול-דעתם של הפוליטיקאים, וכל נושא העולה על השולחן בימים אלה בעולם התקשורת, נבחן ומעובד תוך שימת לב לצורך בהרגעת ההמונים במטרה להוכיח להם - "אנחנו ממשלה חברתית".

כך משפיעה המהפכה החברתית המתרחשת סביבנו גם על החלטות מכריעות בשוק התקשורת הישראלי:

1. עידן +: לא בכדי עלתה ההצעה לקריאה ראשונה דווקא השבוע. על פניו מדובר במהלך חברתי פר אקסלנס: חבילה מרשימה של 18 ערוצים, לפחות, שתינתן לכל אזרח בעלות חד-פעמית של רכישת ממיר ללא דמי מנוי וללא מחויבויות כובלות.

בתוך החוק הזה, שאושר השבוע בקריאה ראשונה בכנסת, שוכן לו סעיף המדבר על "ערוצי נושא" - מעין ערוצי נישה, שיוכלו להתפרנס מפרסומות. האם הערוצים האלה יהיו ערוצים רווחיים? האם העוגה המצטמצמת של שוק הפרסום תצליח להתמודד עם עוד לפחות 3 ערוצים שיתקיימו מפרסום?

ככל שהפרסום בהם יתרחב - הדבר יפגע בערוצים המסחריים, שאף לא אחד מהם יסיים את השנה ברווח. ככל שיהיה מצומצם יותר - הוא יפגע ברדיו האזורי.

הדבר הנכון היה לקבוע כי אלה יהיו ערוצים בתשלום, "ערוצי PAY", שיינתנו למי שיבקשם בנוסף לערוצים שזכותו הטבעית של הציבור ליהנות מהם. כך נהוג בכל העולם. אבל בימים של מהפכות חברתיות, אף אחד לא יעז להגות ולו בכתב את הצירוף "תשלום נוסף". בטח שלא המשרד הכי חברתי.

2. רשות השידור: בין מחיית אגל זיעה אחד לאחר, קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו החלטה דרמטית השבוע באשר לרפורמה ברשות השידור. הוא קבע כי התוכנית החשובה להצלת השידור הציבורי לא תמומן באמצעות העלאת האגרה, אלא על-ידי מכירת הנדל"ן השייך לרשות.

ברוח ימים אלה, זו החלטה חברתית בריבוע - גם לא להשית מס נוסף על הציבור וגם לתרום לפתרון מצוקת הדיור, שראש הממשלה משוכנע כי זו הבעיה היחידה שבאמת בוערת פה.

למעשה, מדובר בהחלטה בעייתית ביותר. מכירת הנדל"ן של רשות השידור לא תוכל להשלים את 400 מיליון השקל הדרושים למימון הרפורמה, ולו רק בגלל שאת כל מה שיפנו - יצטרכו לבנות במקום אחר, גם אם מדובר ב-700 עובדים פחות.

העלאת האגרה, עד כמה שזה לא פופולרי לשמוע, היא הדרך היחידה להציל את השידור הציבורי. במיוחד לאור העובדה כי האגרה בישראל, שירדה השנה שוב, היא מהנמוכות בעולם.

3. כל מה שמושהה: דינה של תקופה מעורערת חברתית הוא להקפיא כל דבר שעשוי לגרום לזעזוע גדול מדי. האם בין כל כלי התקשורת הטורדניים האלה צריכה הממשלה להוציא מכרז לעוד ערוץ ועוד ערוץ חדשות?

ומה באשר לרפורמה ברשות השידור, האם לא מוטב להשאיר אותה קפואה ופחדנית, אשר ראשיה מקושרים ישירות ללשכת ראש הממשלה ולא לתת לה להתחדש, להחיות את עצמה ולהפוך נשכנית?

ובחזרה למשרד הכי חברתי, אולי החברתי היחיד שיש, האם הוא יכול לגזור על עצמו דין מוות ולהחליט פתאום על הקמת רשות תקשורת? עכשיו, באמצע המהפכה?

אחד "ההישגים" הברורים של הממשלה הזו הוא היכולת שלה לשלוח זרועות לכל חלקה טובה בתקשורת הישראלית. ההשפעה של נתניהו מורגשת ברשות השנייה וברשות השידור, בעיתונים המובילים ואף בחברות החדשות.

ככל שהאדמה תרעד תחת רגלי השלטון - כך נחלשות האפשרויות שהוא ישחרר מידיו את הכלי העוצמתי היחיד שיכול להרגיע או להבעיר את ממלכתו.