הם רוצים תוהו ובוהו פיננסי

הנשיא ושר האוצר שלו ניסו להמחיש השבוע מה דרמטית תהיה ההשפעה של סגירת קו האשראי. אם הממשלה הפדרלית לא תורשה להגביה את "תקרת החוב" שלה ב-2 באוגוסט, היא לא תוכל לשלוח 70 מיליון שיקים, אמר הנשיא בנאום טלוויזיה לאומה ביום שלישי. 80 מיליון, תיקן שר האוצר למחרת.

הגזמה? לאו דווקא. לפי בדיקה של ה"וושינגטון פוסט", הממשלה הפדרלית כתבה 211 מיליון שיקים בחודש יוני. רבע השיקים האלה היו תשלומי ביטוח לאומי. כמעט 13 מיליון היו קצבאות של נכים ושל חיילים משוחררים. מאה מיליון שיקים נשלחו לספקי שירותים רפואיים, במסגרת תוכנית הביטוח לקשישים. 21 מיליון נשלחו למימון תלושי מזון למעוטי יכולת. 6.4 מיליון מימנו את שכרם של אנשי מערכת הביטחון ואת הפנסיה של הפורשים, וכו'.

אם הדרמה בוושינגטון בימים האלה אינה משרתת שום אינטרס לאומי, הנה היא משמשת לפחות הזדמנות להשכיל את הציבור מה גדולה היא ממשלתו, מה חיונית, ומה חסרת תחליף. קשה לחזות את התוצאות של שאיבה פתאומית של הכסף הזה מן המשק האמריקני.

אמריקנים תמיד אהבו לשנוא את "וושינגטון": לא העיר עצמה, ששכיות החמדה שלה מביאות מיליוני אמריקנים אליה מדי שנה, אלא הפוליטיקה שלה. הרבה מאוד זמן לא ניתנה לאמריקנים סיבה טובה כל-כך להרגיש בחילה עמוקה. הפוליטיקאים שלהם מכשילים אותם עכשיו, מקרבים אותם אל משבר פיננסי עצום ומיותר, מורטים את עצביהם באמצע קיץ קשה במיוחד. בשביל מה לכל הרוחות הם עושים את זה?

הם יקצצו את כנפיה

רמה אחת של הדיון מובנת בהחלט: יש חילוקי דעות ממשיים בין הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים מצד אחד ובין הנשיא והרוב הדמוקרטי בסנאט מצד שני.

הרפובליקנים הביסו את הדמוקרטים בבחירות של השנה שעברה לבית התחתון של הקונגרס. הם עשו כן על יסוד הבטחה לשים קץ לבזבוז בוושינגטון ולאזן את תקציבי הממשלה. הם הקדימו להזהיר שלא יצביעו אוטומטית בעד הארכת קווי האשראי. מנוי וגמור אתם לקצץ את כנפיה של "הממשלה הגדולה".

מנגד, הדמוקרטים עומדים על דעתם שלממשלה נועד תפקיד חשוב בחיי אמריקה. הם אינם מוכנים להרעיב אותה. הם מוכנים לקצץ הוצאות, אבל הם דורשים שבמקביל יוגדלו ההכנסות, זאת אומרת יוטלו מסים חדשים על בעלי יכולת.

שם נפרדו הדרכים. ההתנגדות למסים חדשים הייתה עיקרון מקודש אצל הרפובליקנים מאז נשיאותו של רונלד רייגן - אף כי גם הוא, וגם יורשו ג'ורג' בוש האב, העלו מסים. ההבדל הוא שאז הדמוקרטים שלטו בקונגרס, והכתיבו את הקצב. ג'ורג' בוש הבן, עם רוב רפובליקני קטן בקונגרס, הפחית מסים.

השפעתה של השדולה נגד מסים על המפלגה הרפובליקנית היא כזאת, שסטייה מן הנורמה, אפילו מסיבות פרגמטיות לחלוטין, עלולה לעלות לסוטה במושבו בקונגרס. שתדלן מבריק, ששמו גרובר נורקוויסט, החתים 236 צירים רפובליקנים של בית הנבחרים על התחייבות פומבית "להיאבק נגד כל העלאת מסים ולהצביע נגדה". בבית הנבחרים יש 240 רפובליקנים. רק ארבעה אינם חתומים.

הנשיא "לא מקבל כבוד מאף אחד"

יושב-ראש בית הנבחרים ג'ון ביינר, שאינו סתם יושב-ראש אלא גם המנהיג העליון של סיעתו, התקרב להסכם עם הנשיא אובמה לפני שבוע. ההסכם הזה עמד לקצץ כמעט ארבעה טריליון דולר מן החוב הלאומי ורבע ממנו עמד להשתלם ב"הכנסות חדשות".

ביום ו' שעבר התמוטטו השיחות, והתחיל קרב מגע פוליטי בין הנשיא ובין היושב-ראש. הקרב הגיע אל שיאו חסר התקדים במוצאי יום ג', כאשר אובמה וביינר, איש בתורו, נשאו נאומים בשידור חי לאומה, והטילו זה על זה את האחריות למשבר.

שניהם הפגינו חולשה. הנשיא אובמה ראוי עכשיו אולי להיחשב לחלש ביותר בענייני פנים וכלכלה זה 35 שנה, מאז נשיאותו הכושלת של ג'ימי קרטר. "אובמה", לגלג אתמול בלוגר ימני, "הוא כמו רודני דיינג'רפילד", הקומיקאי של סוף המאה ה-20, שתמיד ציפה לכבוד, ומעולם לא קיבל אותו: "אנ'לא מקבל כבוד מאף אחד" (I don't get no respect).

הנשיאות אינה רק צירוף הסמכויות הניתנות לה בחוקה. היא הרבה יותר מזה -- וגם הרבה פחות מזה. נשיא אינו יכול לעצב מדיניות רק באמצעות נפנוף בסעיפי סמכותו. הנשיאות היא נקודת משען ארכימדית. נשיא המצליח למצוא את הנקודה, אמנם יכול להניף את העולם. הנקודה הזו אינה מסומנת בשום מפה, ואינה מוגדרת בשום מילון או אנציקלופדיה. היא עניין של אינטואיציה, של ניחוש, של מטפיזיקה; היא הקסם הקושר את הנשיא עם אזרחיו, יכולתו לעורר אמון ואהדה, כריזמה-אבל-לא-רק.

אחד הנשיאים הגדולים של אמריקה, טדי רוזוולט, תיאר את הנשיאות כ"בימת הדרשן", שהקול הבוקע ממנה מגיע אל כל אוזן באמריקה, ומעצב את סדר היום. הוא אמר את זה לפני מאה שנה ויותר, עוד לפני הרדיו, הרבה לפני הטלוויזיה, שנות-אור לפני האינטרנט; אפילו לפני המצאת הרמקול.

ברק אובמה לא הצליח להפוך את נשיאותו לבימת דרשן. לא היה ביטוי מובהק יותר של כישלונו מן העימות הלא ישיר בינו ובין היושב-ראש ביינר. שום יושב-ראש של בית הנבחרים לא העז בעבר לקרוא תיגר על הנשיא באופן כזה.

ביינר מחפש "כוח מיקוח"

ביינר עצמו חלש יותר מרוב יושבי-הראש שקדמו לו. פלג רדיקלי גדול ומגובש חותר תחתיו בתוך הסיעה הרפובליקנית. הפלג הזה ניזון מתנועת "מסיבת התה", אבל לא רק ממנה. זה האגף של המפלגה שראה מאז ומעולם ב"מערך החדש" של פרנקלין רוזוולט, לפני 80 שנה, את החטא הקדמון של הפוליטיקה האמריקנית: מקור עלייתה של "הממשלה הגדולה", על הביורוקרטיה הענקית שלה, ועל להיטותה להטיל מסים ולבזבז כספים.

זה פונדמנטליזם פוליטי לכל דבר. נובעת ממנו סכנה לא רק לשלומה של אמריקה, כי אם גם לשלומה של המפלגה הרפובליקנית. אפילו ה"וול סטריט ג'ורנל", שמעולם לא התלונן על עודף קיצוניות בהתנגדות לאובמה, הזהיר אתמול במאמר מערכת כי הרדיקלים הרפובליקנים עומדים להנחיל ניצחון פוליטי לנשיא ולמפלגתו, אם לא יניחו לביינר להתפשר.

יושב-ראש בית הנבחרים עצמו אמר אתמול בראיון רדיו על הרדיקלים של מפלגתו: "הרבה מהם מאמינים, כי אם נגיע אל 2 באוגוסט (ללא הסכם), או-אז יהיה די תוהו-ובוהו כדי שנוכל לאלץ את הסנאט (הדמוקרטי) ואת הבית הלבן לקבל תיקון לחוקה שיחייב את איזון התקציב. אינני חושב שהאסטרטגיה הזו עולה יפה. אני חושב שככל שנתקרב אל 2 באוגוסט כך יפחת כוח המיקוח שלנו".

מיקוח-שמיקוח. עיתון במדינת ניו ג'רזי היטיב לבטא אתמול את התחושה הכללית. הוא הכריז בכותרתו הראשית, "זה הגיע לנו עד הנה", נחשו-נא מה הגיע ועד איפה.

בזמן כתיבת הרשימה הזו, לפנות בוקר, מתרבות הידיעות שנוסחת פשרה כלשהי מסתמנת. אבל זה בדיוק מה שהנחנו בשבוע שעבר ובשבוע שקדם לו.

 הצטברות החוב הלאומי של ארהב / צלם: רויטרס