אישום פלילי נגד מוחמד בכרי

בניגוד לכמה כותרות, מוחמד בכרי לא ניצח בבית המשפט העליון, ולוחמי ג'נין לא הפסידו. למעשה ההיפך הוא הנכון.

כזכור, כמה לוחמים הגישו תביעת לשון הרע נגד בכרי, במאי הסרט "ג'נין, ג'נין". הסרט ייחס ללוחמים מעשים בלתי ראויים בצורה קיצונית במהלך מבצע "חומת מגן" (2002).

בית המשפט המחוזי, והשבוע (ד') גם העליון, קבע כי בכרי אכן הוציא דיבה חמורה ביותר מבחינה עובדתית, אבל לא ניתן לפסוק פיצויים לנפגעים בגלל סעיף טכני בחוק.

בכרי: מכפיש ושקרן מגמתי

הנה כמה מהקביעות של השופטים לגבי בכרי, אישיותו והדברים שהציג בסרטו "ג'נין ג'נין": "הכפשה מגמתית (!) של חיילי צה"ל" (השופט יורם דנציגר); "מיטב הסרט כזבו"; "ביטוי שקרי ציבורי... קונקרטי ועוצמתי" (השופט יצחק עמית); "הסרט אכן מלא וגדוש בדברים - שאינם אמת"; "דברי בלע" (השופטת מרים נאור). אם קביעות כאלה נחשבות לניצחון...

ובכל זאת, בית המשפט העליון, בהרכב של 3 שופטים, החליט פה-אחד כי לא ניתן לחייב את בכרי בתשלום פיצוי או בהתנצלות. נאור ביטאה בתמצית את דעת 3 השופטים: "התוצאה קשה היא, תחושותיהם של המערערים מובנות הן. אלא שהפרשנות שיש לתת לדבר החקיקה אינה יכולה להיות מושפעת מעובדות המקרה הקונקרטי, ולא ראיתי מנוס מדחיית הערעור".

אין אפשרות לתביעה אזרחית ...

מה הוא אותו דבר חקיקה שעליו נסוב הערעור? סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו... אין בה עילה לתובענה אזרחית". בהחלטת העליון מביעים 3 השופטים את עמדותיהם לגבי השאלה מה זה "חבר בני אדם או ציבור". זו ללא ספק שאלה שאלתית.

יודגש כי בסרט הלוחמים אינם מזוהים, לא בשמם ולא בתמונות. אבל הם כן ידועים בציבור, לאחר שהופיעו בתקשורת, ואין ספק כי סביבתם הקרובה מזהה אותם ככאלה, ומה חשוב לאדם יותר מדעתם של האנשים הקרובים אליו?

השופטים לא קיבלו טענה זו, וצריך לומר כי החוק באמת מקשה מאוד להחליט אחרת מכפי שקבעו 3 השופטים. גם אין פסקי דין עם הלכות מאירות עיניים לכיוון אחר. זה בדיוק המצב שדורש את התערבות המחוקק.

... אבל אפשר אישום פלילי

אבל זה לא אומר שעד שתהיה חקיקה יותר ברורה, אין מה לעשות. אותו סעיף 4, המונע תביעה אזרחית, מתווה את הדרך האחרת: כתב אישום פלילי נגד בכרי. על-פי הסעיף בחוק יכול כתב אישום כזה להיות מוגש רק "על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

בשעתו, לפני שהגישו את תביעתם, פנו הלוחמים אל היועץ מני מזוז בבקשה שיפעיל את סמכותו. מזוז החליט שלא לעשות זאת, אבל הוא כן הצטרף לצד הלוחמים בערעור שהגישו.

עכשיו, טוענים הלוחמים באמצעות עו"ד טיטונוביץ, יש מקום שהיועץ המשפטי יבחן מחדש את עמדתו, על רקע קביעותיו החד-משמעיות של העליון.

נדמה כי גם ללא פנייה זו היה ראוי שהיועץ המשפטי יפעיל את סמכותו. עכשיו כבר נקבע כעובדה שבכרי הוציא דיבה חמורה נגד הלוחמים, שהוא עשה זאת בצורה מגמתית. בכרי עצמו, בתשובתו לערעור, ויתר על הגנת "אמת דיברתי" (לאחר שנדחתה במחוזי).

כלומר, יש תשתית שיפוטית-עובדתית ברורה וחד-משמעית שבכרי השחיר את פני הלוחמים באמצעות שקרים והכפשות.

במצב כזה, מי אם לא המדינה היא זו שצריכה להגן על לוחמיה מפני מוציאי דיבתם, כאשר החוק אינו מאפשר להם להגן על עצמם?