זה לא הנדל"ן, זה החיים

דפני וסתיו הכריזו על המחאה. נגה, יעל, שלי, ליאת ותום הצטרפו בעודן מחוברות לעגלות ילדיהן. מנהיגות נשית. התמצית של התמצית, הלוז של העתיד, השינוי, העוצמה, המהפכה שטכנולוגיית הקשר האישי, והפייסבוק בראשה, מאפשרת. דפני ליף, "עם המגבעת", וסתיו שפיר, "הג'ינג'ית עם התלתלים", באמצע שנות ה-20; "האימהות" באמצע שנות ה-30.

זה התחיל בקוטג', עבר לחיתולים וקפץ לדיור. אבל אלה רק השוליים, הפרטים הקטנים. הסיפור האמיתי הוא הרבה יותר מזה.

הממסד הקיים, האוליגרכיה הישראלית - אותה קבוצה מועדפת מקושרת ומאורגנת, החיבור בין גבירי הפוליטיקה-העושר-הפקידות הבכירה-הצבא, האליטה הנהנית מזכויות יתר מאורגנות - חייבת להכניס לעצמה טוב טוב לראש: הדור הזה, מעמד הביניים הצעיר - משכיל, עובד, משלם מסים והולך למילואים - לא מדבר על תיקונים, שיפוצים, חקיקה, הטבות, הנחות, מבצעים, גם לא על תחרות. הדור הזה, דפני וסתיו, נגה וליאת, עם כל החברים שסביבן, מדבר על מהפכה. על כלכלה אחרת. חברה אחרת, חיים אחרים.

זה התחיל ב-14 ביולי 2011, כשדפני ליף (25), בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ועורכת וידיאו במקצועה, נאלצה לפנות את דירתה השכורה במרכז תל-אביב, שהתגוררה בה במשך 3 שנים, בגלל שיפוצים בבניין. היא התחילה לחפש דירה.

"אני חושבת שהשנה הייתה לי הצטברות גדולה מאוד של כעסים. זה התחיל מזה שפתאום קלטתי שהאוטובוסים עולים לי המון כסף, המשיך בזה שזמני הנסיעה התארכו מאוד, שהכסף שעולה לי לקנות את המצרכים של הסלט לארוחת הצהריים עולה כמו לקנות סלט במסעדה. השיא היה כשנכנסתי לאתר של הכנסת באחד הלילות, עברתי על כל השרים בממשלה והתקשרתי נדהמת לאחד החברים שלי בשתיים לפנות בוקר כדי להגיד לו של-50% מהשרים אין תואר ראשון. אני חושבת שזה היה השיא מבחינתי. אני עובדת 10-12 שעות ביום ועדיין לא מצליחה למצוא דירה, ולי כן יש תואר", סיפרה ליף ביממה שלאחר פריסת האוהל הראשון, בסוף שדרות רוטשילד ("ידיעות אחרונות", 17.7). זה קרה רק לפני שבועיים.

"ניסיתי ביפו, אבל המחירים היו מוגזמים. 5,000 שקל לדירה קטנה בלי שיפוץ, עם שירותים שבהם המקלחון והאסלה כמעט יחד", המשיכה ליף. "הגעתי עד נתניה עם החיפושים, וגם שם כמעט שלא מצאתי דירה במחיר נורמלי. העבודה שלי נמצאת בתל-אביב, ואם אני לא אמצא דירה פה באזור, אני אאבד גם את העבודה שלי, כי התחבורה הציבורית לא מתפקדת במדינה הזאת".

אתם הבנתם את זה? עכשיו אתם קולטים? אלה לא קוטג' ודירה, אלה החיים.

אם המהפכה לא תקרה הפעם, היא תקרה בפעם הבאה, כשכל המאהלים, כשהמעמד הביניים והמעמד הנמוך (51% מהמועסקים במשק אינם מגיעים לסף המס) יתאחדו לזרם אחד גדול, יעלו על בניין ראש הממשלה, על בניין הכנסת ועל מגדלי החברות הגדולות במשק. זה יקרה בתקופת ראש הממשלה הזה או בתקופותו של מי שיבוא אחריו. מאחר שכולם, כל המועמדים וכל הקודקודים, בין כה "אותו דבר", וזה כבר הוכח, אז עדיף שזה יהיה מיד, בימי ראש הממשלה הזה והממשלה הזאת, גם כי הם כבר מתחילים להבין ומלקקים פצעים פתוחים.

מכירת חלום לבחירות, ואו-טו-טו מנהיג חברתי שפתאום ייוולד יש מאין - משמעות הדבר תהיה מריחת זמן שרק תרדים את רוח המהפכה. הזמן יכתוש את המהפכנים הצעירים האלה. את רוח הנעורים יתפוס הלופ הבלתי נגמר של פרנסת החיים והרדיפה אחר האוברדרפט. ייקח זמן עד שיקום דור חדש. מהפכה עכשיו. זה הסיפור וזה הפתרון.

מהפכה עכשיו פירושה קודם כול וראשית לכול הורדת המע"מ ל-10%. צעד כזה ישפיע במישרין על הצריכה השוטפת, ששואבת את רוב המשכורת של המעמד הבינוני, והוא יהיה משמעותי גם למחירי החשמל והדלק (המדינה גובה מע"מ על הבלו - מס הנגבה על ידי המדינה עבור מוצרי דלק). יש להכיר בהוצאות על מטפלת, עוזרת וגני ילדים, או להרחיב את חוק חינוך חינם לכל ילד מגיל שלושה חודשים; להכיר בהוצאות על משכנתה וגם בשכר דירה בגובה סביר.

מה יהיו מקורות המימון? אפשר להעלות מס חברות (24% היום), להגדיל את המס על רווחי הון (20% היום), לקבוע מס הכנסה שולי גבוה למקבלי שכר גבוה (היום מדרגת המס המרבית היא 45%, לשכר גבוה מ-39 אלף שקל) ולהתחיל לחתוך בהוצאות הביורוקרטיה והפוליטיקה.

ועוד מילה לאחיותיי ולבנותיי באוהלים. מישהי אמרה את המשפט האלמותי הבא: "כל דבר שנשים עושות הן צריכות לעשות טוב כפליים מהגברים, כדי לזכות במחצית ההערכה שהם זוכים לה. למרבה המזל, אין זה קשה".