המהפכנים (עם ובלי קשר למהפכת שדרות רוטשילד)

משום מה הדבר הראשון שסרחיו "קון" אגוארו החליט להגיד אחרי שהוא עבר מאתלטיקו מדריד למנצ'סטר סיטי תמורת 37 מיליון ליש"ט היה שהוא "צ'ה גווארה של הכדורגל המודרני". אגוארו, מתברר, רוצה להיות יותר מכדורגלן: הוא רוצה להיות מהפכן בהשראת חותנו דייגו מראדונה. אז מכיוון שזה ממש ברוח התקופה, ומכיוון שתמיד חשוב לתת קרדיט למהפכנים, הנה חמישה ספורטאים שבאמת שינו משהו.

1. דייגו מראדונה

מראדונה, אומר הבמאי המעולה אמיר קוסטוריצה כשהוא פוגש בפעם הראשונה את גיבורו בסרט הדוקומנטרי 'מראדונה של קוסטוריצה', "נראה יותר כמו דמות מסרט על מהפכה מקסיקנית מאשר ככדורגלן הטוב בכל הזמנים. זה היה כאילו הוא הרגע נכנס לחדר, מביא איתו את ריח אבק השרפה של המהפכה". המהפכה הכי רצינית שמראדונה, גיבור לטינו אמריקני לא פחות מארגנטינאי ומתנגד ידוע לאימפריאליזם של ארה"ב, הנהיג היתה בכלל באיטליה. ב-1984 הוא הגיע לנאפולי, קבוצה קטנה מהדרום העני ובעל רגשי הנחיתות שמעולם לא זכתה באליפות, וכמעט לבד הביא לה שתי אליפויות וגביע אופ"א. אבל זה היה ההישג הקטן של מראדונה בנאפולי. מראדונה התייחס להגמוניה של הצפון העשיר והמשכיל והמקושר בכדורגל האיטלקי כמו שהוא התייחס להגנה של נבחרת אנגליה ברבע גמר מונדיאל 86': כפיקציה. הוא היה סמל במאבק חברתי במדינה שבה שיחק כזר ונתן תקווה למיליוני אנשים קשיי יום. ואת כל זה הוא עשה על קוקאין.

2. ג'קי רובינסון

חלק מהקרדיט על המהפכה של רובינסון, הספורטאי השחור הראשון ששבר את מחסום הצבע בליגות הספורט המקצועניות בארה"ב, צריך ללכת לברנץ' ריקי, הנשיא והמנהל של קבוצת הבייסבול ברוקלין דודג'רס (מאז 1958 לוס אנג'לס דודג'רס), שהחליט ב-1947 לקרוא תיגר על הסגרגציה הגזעית באמריקה. ריקי פנה לרובינסון, בן למשפחת קוטפי כותנה מג'ורג'יה שכיכב בקבוצת קנזס סיטי מונרכס מליגת הכושים (Negro league), ושאל אותו אם הוא יצליח לשלוט בעצמו ולא להגיב לכל הקריאות והמעשים הגזעניים שהוא בוודאות יסבול מהם. "אתה מחפש ניגר שמפחד להילחם בחזרה?", אמר רובינסון. "לא", אמר ריקי, "אני מחפש אחד שיש לו מספיק אומץ לא להילחם בחזרה". לרובינסון, ששירת במלחמת העולם השנייה ביחידה על טהרת השחורים, היה גם האומץ הזה. ב-1997, חמישים שנה אחרי משחק הבכורה של רובינסון, הנהלת הליגה הכריזה שהגופייה מספר 42, זו שלבש ג'קי רובינסון, תיתלה בכל אצטדיון, ואף שחקן באף קבוצה לא יוכל ללבוש אותה יותר.

3. יוהאן קרויף

במקרה של קרויף דווקא המהפכה החברתית שהיה לו חלק מרכזי בה (הניצחון 5-0 של ברצלונה על ריאל בסנטיאגו ברנבאו בעונה הראשונה שלו בקבוצה נהיה רגע מכונן במאבק של קטלוניה לעצמאות) היא ההישג הפחות גדול שלו. ההישג הגדול של קרויף, נביא כדורגל לכל דבר, הוא ההפיכה האינטלקטואלית ביחס לכדורגל שהוא הנהיג בספרד. עד שקרויף הגיע לברצלונה, הליגה הספרדית היתה אחת הליגות האלימות והפחות טכניות באירופה. קרויף, קודם כשחקן ואחר כך כמאמן והבוס הבלתי מעורער של המערכת המקצועית בברצלונה, שינה לגמרי את התודעה הספרדית. זה לא רק ברצלונה הנוכחית או נבחרת ספרד שזכתה במונדיאל וביורו האחרונים. לפני חודש נבחרת ספרד עד גיל 21 פירקה את כל היריבות שלה באליפות אירופה בטיקי טאקה נהדר וזכתה בתואר. לברצלונה היו רק שלושה שחקנים בסגל.

 דייגו מראדונה, מייקל ג'ורדן, יוהאן קרוייף / צלם: רויטרס

4. בילי ג'ין קינג

בילי ג'ין קינג הייתה טניסאית אדירה (ניצחה 12 גראנד סלאמים), היא ייסדה את סבב הנשים המקצועני (ה-WTA) ב-1973, הייתה ממובילות הקמפיין למען יישומה של ההחלטה החשובה בתולדות ספורט הנשים, (9) Title IX (תיקון מ-1972 לחוק זכויות האזרח בארה"ב שמחייב כל מוסד חינוכי להקצות אותם משאבים לספורט גברים ולספורט נשים), והיא הספורטאית המפורסמת הראשונה שיצאה מהארון. אבל לפני הכל היא תיזכר בזכות "קרב המינים" באסטרודום ביוסטון, טקסס, ב-1973 נגד בובי ריגס. ריגס, אלוף ווימבלדון ב-1939, טען שטניס הנשים כל כך נחות שגם בגיל 55 הוא יכול לנצח את כל הטניסאיות הבכירות. 50 מיליון איש ב-37 מדינות ראו את קינג חובטת בו ובממסד הגברי כולו 6-4, 6-3, 6-3. גם היום, אומרת קינג, "אבות רבים ניגשים אליי ואומרים לי 'הייתי ילד כשראיתי אותך מנצחת את בובי ריגס, ועכשיו יש לי בת. אני מגדל אותה בצורה שונה משום שראיתי את המשחק הזה'".

5. מייקל ג'ורדן

ג'ורדן לא היה כדורסלן מהפכני כמו מג'יק ג'ונסון ששיחק פוינט-גארד עם גוף של פאוור-פורוורד או אפילו כמו חאכים אולג'וואן שהראה זריזות רגליים של גארד בגוף של סנטר. להפך: ג'ורדן היה האידאה הפיזית והכדורסלנית של העמדה שלו (שוטינג גארד). ג'ורדן גם לא היה אדם מהפכני במיוחד; הוא למשל סירב לצאת נגד הסנטור האולטרה שמרן מדרום קרוליינה סטרום תורמונד בסוף שנות ה-80 כי "גם רפובליקנים קונים נעליים". אבל ג'ורדן, רק בכוח כישרונו ויופיו האידאיים, בכל זאת שינה את המציאות הפוליטית בארה"ב. כי זה היה ג'ורדן, אומר דייויד סטרן, "כתופעה, שבאמת נתן לאנשים לראות שספורטאים שחורים הם בסדר. הוא קרא תיגר על התובנה הישנה - לא רק שספורטאים שחורים לא יכולים למכור באמריקה הלבנה, אלא שה-NBA כליגה שחורה בעיקרה לא יכולה למכור באמריקה".