לא עברנו לאוהל בשביל כמה גרושים

רונית הבר היא העורכת הראשית של מגזין האינטרנט לנשים - סלונה

קל לאהוב את המחאה ששוטפת את הארץ. היא מנומסת, שוחרת טוב, קורנת נעורים וחיות ומבטאת תקווה ושופעת הורמונים והומור. אין בה שמץ של שנאה, אלימות, איום, זעם או חרון. לא הורגלנו למחאה מהסוג הזה. זו מחאה שלא זועקת קיפוח, שלא תובעת "מגיע לי". מחאה שלא נועדה לקדם אינטרס של מגזר אלא לקדם רעיון.

קל גם לבטל את המחאה הזאת. היא איננה ממוקדת לדעת מתנגדיה ו-א-מפלגתית בעיני יוזמיה.

איזו מין מחאה זאת שאינה ממוקדת ואינה מפלגתית? מחאה שנועדה לקדם רעיון חדש. המחאה הזאת איננה מכוונת נגד הממשלה המכהנת למרות שבסופו של תהליך כנראה תגרום להחלפתה. היא מכוונת נגד השקפת עולם הגמונית שרווחת כאן, כבר קרוב לשני עשורים ושבנימין נתניהו הוא הסמל המובהק שלה.

תקראו לעופר עיני

השלטון הקיים והממסד שעוטף אותו הורגלו להחניק מחאות. ראשית מאפיינים אותן: מגדירים איזה מגזר מוחה כאן, מה הוא רוצה בדיוק, לאיזה צד של המפה הפוליטית הוא משתייך, כמה חשוב לנו לרצות אותו וכמה זה עולה. ברגע שהסימפטומים אובחנו מזעיקים את עופר עיני. הוא כבר ירקח משהו.

כשראש הממשלה סוקר את המתרחש ברחוב, הוא מחפש את הסימפטומים האלה. הוא פונה לשטייניץ ושואל: כמה? שטייניץ אומר לו: שישים מליון. אז ראש הממשלה הופך את כיסיו אינסייד-אאוט ושואל מאיפה אני אקח? מגיע כלכלן כלשהו, שלמה מעוז במקרה הזה, משחק קצת במספרים ומגיע ל-15 מליון. זה לא מעט אבל זה לא 60.

ראש הממשלה הוא לא אדם אטום. הוא רגיש לתנודות ולהלכי רוח. כשהכסא שלו מתנדנד את השמיים הוא יוריד. הוא מוכן ללכת רחוק מאוד כדי להשקיט את המחאה הזאת אבל אין עם מי לשאת ולתת ואין דרישה קונקרטית שניתן להתייחס אליה. מימיו הוא לא ראה הפגנה כזאת. איפה המפלגה שעומדת מאחוריה? איפה האינטרס? לו רק היה מזהה מפלגה או אינטרס היה מוצא לזה פתרון.

סלונה בשדירה - שיחות עם דיירי האוהלים

הם לא מבינים את השפה

יש לראשי המחאה רשימת מכולת מסודרת של דרישות שאפשר להתדיין עליהן: סעיף זה - כן, זה - אולי, ההוא - נראה אחר כך. תכולתה של הרשימה הזאת רק מראה מה המדינה שללה מאזרחיה במהלך השנים: בריאות, חינוך, רווחה, בטחון פנים, שירותי כיבוי ותחבורה ומה לא. היא שללה מהם את הדברים הבסיסיים ביותר שדמוקרטיה מעניקה לאזרחיה ואם היא לא עושה זאת היא אינה דמוקרטיה אלא דמוקרטיה למראית עין.

מובן שאם אתה מתמחר את הדרישות ומנסה להכניס אותם לתוך המסגרת התקציבית הקיימת אתה מגיע לסכומים דמיוניים ולא ריאליים. אלא שתקציב משקף חזון והשקפת עולם גוזרת סדרי עדיפויות. וכל האנשים האלו לא עברו לגור באוהלים בסוף חודש יולי כדי לגרד הטבה אלא לקדם רעיון ולשרטט חזון. "מדינת רווחה" ו"צדק חברתי" הם לא סעיפים למו"מ אלא רעיונות שמבטאים השקפת עולם אלטרנטיבית.

לכן השאלות שנתניהו שואל והתשובות ששטייניץ משיב, אינם רלבנטיים למה שמתרחש כרגע ברחובות. לא מדובר כאן על תיקונים שיש לבצע או על חלוקה שונה של עוגת התקציב. זו טעות לנסות ולהבין את המחאה הזאת באמצעות המונחים האלה. אלה מונחים של המצב הקיים ושל ההשקפה הרווחת.

כדי שהאוהלים יקופלו נדרשת השקפת עולם חדשה. זאת גם הסיבה שכל המערכת הפוליטית, כל הממסד הכלכלי וכל ראשי המשק עומדים מהצד, מסתכלים ושותקים. השקפת עולמם מונעת מהם נגישות למצב שנוצר. אין להם כלים, הם לא מבינים את השפה.

האזרח קודם למדינה

הרעיון שנהגה בשדרות רוטשילד הוא קל להבנה: האזרח קודם למדינה. החברה קודמת לכלכלה. המדינה משרתת את אזרחיה. הכלכלה - את החברה. המדינה היא מסגרת תומכת ומגוננת - הכלכלה היא כלי. אם החברה איננה מרוצה מהפתרונות שהכלכלה שלה מציעה, הכלכלה צריכה לבוא ולהציע פתרונות חדשים. עד שהקליינטים מרוצים.

במונחים של ישראל העכשווית זו מהפכה. ממתי האזרח קודם למדינה? ממתי החברה קודמת לכלכלה? אין לישראל הנוכחית פתרונות למחאה הזאת. כדי להכיל אותה היא נדרשת להשקפת עולם שונה. בכל תחומי החיים.

מהרגע שישראל תאמץ את השקפת עולמם של המוחים יפתרו גם בעיות שכרגע נראות חסרות פתרון. זה יקרה בכל תחומי החיים:

פתאום יתגלה שניתן להגיע להסדרי שלום מתקבלים על הדעת. פתאום תקום כאן חברה שמיטב בניה אינם טייקונים, מתווכים, קומבינאטורים, טווי קשרים, דוגמניות, שחקני כדורגל וטאלנטים אלא מחנכים, מדענים, סופרים, יוצרים, אמנים, שופטים, רופאים ואנשי אקדמיה.

אלפי המוחים משרטטים דיוקן של ישראל חדשה, שונה באופן קוטבי מזו הקיימת. אף פוליטיקאי, מימין או משמאל, לא יוכל להתעלם מהדיוקן ומהחזון הזה. מעתה, מדינת רווחה, צדק חברתי והמשתמע מהן אלו הן דרישות סף עבור כל נושא משרה ציבורית. יש לעקרונות האלה גיבוי מהרוב המכריע של אזרחי ישראל.

תל אביב כבר לא בועה

עד לפני שבועיים תל אביב נתפשה כבועה. ככה כינו אותה: הבועה התל אביבית. התל אביבים נתפשו כאנשים מנותקים, הדוניסטים, לא מעורבים, חסרי השפעה, חלקם משתמטים, בורחים מפוליטיקה, עסוקים בד’ אמותיהם האיזוטרי ובעיקר מסטולים.

התל-אביבים לקחו את החיים הקטנים והלא חשובים שלהם והפכו אותם לחזון של ישראל החדשה. ומה מתגלה? מתגלה שכולם רוצים להיות תל אביבים. מתגלה שתל אביב היא לא בועה אלא חזון של ישראל אחרת. חזון עם תוכן, עם אמונה, עם יעדים. חזון של חברה דמוקרטית, חילונית, סובלנית, שוחרת טוב, אדיבה, שיתופית, מעורבת, איכפתית, פתוחה. אנטי תזה לירושלים היהודית, הקדושה, הלאומנית, הקודרת. רובה המכריע של הארץ רוצה להיות תל אביב: דימונה ולוד ובאר שבע וחיפה. כולם רוצות. גם ירושלים.