מרגול, זו גם המחאה שלך

"אני ממש לא תומך בהפגנות האלו", אמר לי השבוע אחד החברים שלי, "דור של בכיינים. של 'אכלו לי, שתו לי'. יאללה, שיפסיקו להתפנק ויתחילו לקחת את עצמם בידיים. מה זה 'תביאו לי, תיתנו לי'? מישהו פעם נתן לנו משהו?".

וואלה, צודק.

אנחנו מכירים מהאוניברסיטה, למדנו יחד בתואר הראשון במחצית השנייה של שנות ה-90. שנינו היינו "מבוגרים", בני 25; שנינו עבדנו כמה שנים לפני כדי לחסוך כסף למימון התואר; ושנינו המשכנו לעבוד לכל אורכו כדי לממן את יוקר המחיה ואת השכירות הבלתי אפשרית בתל אביב.

כן, גם אז תל אביב הייתה כזאת - עם אותם בעלי בתים חמדנים, ואותו שכר דירה שלא מפסיק לעלות (אז הדולר היה אשם במחדל), פלוס פיגועים על ימין ועל שמאל - כדי שלא נשתעמם חלילה בריצה המטורפת בין העבודה-לאוניברסיטה-לדירה השכורה.

והריצה הזאת אכן הייתה מטורפת.

ויתרנו על שעות שינה, ויתרנו על שעות בילוי עם חברים, ויתרנו על נסיעות לחו"ל, ויתרנו על שופינג, ובעיקר - חיינו בצניעות. לא כי היינו סגפנים (אני ספציפית כן, אבל זה כבר סיפור אחר), אלא מפני שלא הייתה לנו ברירה אחרת. רצינו להשיג משהו והיינו צריכים להתאמץ בשבילו. אף אחד לא יכול היה לתת לנו את מה שאנחנו רוצים - גם לא ההורים שלנו - אז יצאנו להשיג אותו בכוחות עצמנו.

והפלא ופלא - זה עבד. תואר ראשון, תואר שני, קריירה, בית, משפחה. שום דבר לא הגיע ביום אחד, שום דבר לא בא בקלות, על חלק מהדברים נאלצנו "להתפשר" (אף אחד מאתנו לא גר כיום בתל אביב), ועל הרבה דברים אחרים נאלצנו לוותר (אז מה? מי אמר שכולם צריכים הכול מכל בכל כל?); אבל את מה שבאמת היה חשוב לכל אחד מאתנו - השגנו, ועשינו זאת בכוחות עצמנו. אף אחד לא נתן לנו שום דבר.

אז כשמסתכלים כיום על מובילי המאבק, שמרביתם באמצע שנות ה-20 לחייהם, שרוצים שיהיה להם הכול כאן ועכשיו, זה קצת - איך לומר זאת בעדינות - פוגע.

זה פוגע במאבק הצודק בהחלט נגד יוקר המחיה הבלתי-אפשרי במדינה הזאת בשנים האחרונות; זה פוגע במאבק הצודק בהחלט נגד הקפיטליזם הסלקטיבי, שמאפשר למעטים להתעשר על חשבון הרבים; זה פוגע במאבק הצודק בהחלט נגד השחיתות השלטונית, שמאלצת חצי מהעם לפרנס גם את החצי השני.

מה הפלא, אם כן, שבמקום מחאה אחת גדולה ואמתית, של עם שמאס בשלטון שמאפשר לכל העוולות הללו להתקיים, מתחילות לקום מיליון מחאות קטנות - מחאת המתמחים, מחאת הרפתנים, מחאת האימהות, מחאת העצמאים, מחאת השוכרים בתל אביב, מחאת הצעירים שלא יכולים להרשות לעצמם לרכוש בית עם גינה - די עם זה, די.

כולנו לוחמים בדיוק את אותה מלחמה, כולנו נמצאים בדיוק באותו שדה קרב, כולנו רוצים בדיוק את אותו דבר - להיות מסוגלים לחיות בארץ הזאת בכבוד, בזכות מה שהשגנו בזיעת אפנו. לא רוצים טובות, לא מחפשים מתנות חינם, לא שונאים עשירים ולא אוהבים עניים. פשוט רוצים לחיות בכבוד.

אז לכל מי שחושב שהוא לא חלק מהמחאה הזאת, כמו החבר שלי מהאוניברסיטה או מרגול שבטוחה כי כל המפגינים הם "ילדים מפונקים שמוכנים לגור רק בתל אביב", גם אם זה לא נראה ככה - זאת גם המחאה שלכם. אז יאללה, תפסיקו להתפנק.