בשביל ביבי זו הזדמנות, לא משבר

המחאה הזאת היא ההזדמנות הגדולה שנקרתה בדרכו של בנימין נתניהו. עצומה בגודלה, פרושה לאורך המדינה, נעדרת גורם מארגן ובלי אג'נדה אחידה. הבטן מלאה על 60 שנה של גידול מואץ בנטל החיים ובאי-השוויון, והאפנדציט מתפוצץ במשמרת של נתניהו. לא מסכן, לא אנטי, לא ימין-שמאל, לא שונאים ואוהבים.

זו ההזדמנות של חייו להיות "האב האחראי", לקבוע יסודות לכלכלה אחרת, לחברה אחרת. הוא יודע בדיוק איך עושים זאת. הוא יודע איך לתקן את העובדה שההצלחה הכלכלית של המדינה לא חלחלה למעמד העובד, המשכיל, המשרת והמשלם מסים, שכורע תחת נטל בעיות אמת מחריפות בדיור, יוקר מחיה, עומס מסים וריכוזיות בסקטור הפרטי-עסקי כמו גם הממשלתי-ציבורי.

לתקן עיוותים

זו ההזדמנות של הממשלה, ההסתדרות והארגונים הכלכליים לפרק מוקשים ותסכולים תוך שמירה קפדנית על היציבות והנתונים החיוביים. הזדמנות לטפל, הפעם ברצינות, בחוליים המובנים, כדי לנקות ולהוסיף מקורות כספיים למימון התיקונים לרווחת הציבור.

למשל, רשימת הפטורים, הניכויים, הזיכויים, ההפחתות וההטבות במס הסתכמה ב-38-39 מיליארד שקל ב-2011. כלומר, 18% מהכנסות המדינה ממסים, 4.4% מהתוצר. כל כך הרבה פעמים ניסו שרי אוצר לתקן את העיוותים אבל נכנעו או הוכנעו נוכח הלחצים הפוליטיים, ההסתדרותיים ואחרים. זו ההזדמנות לשבת עם עיני ולהציע לו לוותר על הפטור ממס לקרנות ההשתלמות, ששווה 2.4 מיליארד שקל השנה, ולקבל במקום זה הכרה בהוצאות מטפלת, עוזרת והוצאות על שכ"ד, או שכר לימוד חינם מגיל 3 חודשים.

נראה את עיני עומד מול אלפי האוהלים ועגלות הילדים ומעז לומר לא. קחו את הלחצנים הפוליטיים הכבדים כמו תושבי אילת (מי כמוהם מכיר את התרגיל: קונים בגדים ותכשיטים בכיכר המדינה בעשרות אלפי שקלים ושולחים את הנהג לשלם באילת כדי ליהנות מפטור ממע"מ) או הארגונים החקלאיים.

אמרו להם - לא עוד פטור באילת או פטור על פירות וירקות, ששווה 2.1 מיליארד שקל השנה. במקום זה נפחית מע"מ לכל המדינה, או אולי נפחית אותו באופן משמעותי במוצרי המזון. הגיע הזמן לחשוב גם על אפשרות למע"מ דיפרנציאלי. למשל מע"מ גבוה על מכוניות יוקרה ומע"מ נמוך על מכוניות משפחתיות (יותר מ-85% ממחיר המכונית הם מסים שהמדינה מטילה, ועל המסים הללו מוטל מע"מ).

הגיע הזמן גם לטיפול אינטנסיבי ב-18% מכלל הטבות המס, המוענקות בהתאם להחלטה להטיל מס מוגבל על הכנסות מהון. יש הטבות הגיוניות, למשל לחיסכון פנסיוני (22% מהסכום הכולל), אבל הגיע הזמן לבדיקה יסודית של כל עשרות המיליארדים הללו. מי נהנה מההטבות בקריטריונים של עשירונים, מין, מעמד בעבודה, אזור גאוגרפי וכדומה?

האם ההטבה משיגה את ייעודה? האם רשות המסים דואגת שלא ייעשה שימוש לרעה בהטבות (כמו השימוש לרעה הידוע והבוטה במושג "חברה", המעניק הטבות מפליגות בדמות מס חברות של 24% בלבד). בדיקה אמיתית ולא מוסתת תביא לביטול מחצית מעלות הפטורים.

חוק עידוד השקעות הון - גם הוא מוקד פטורים והטבות היסטוריות שצריך לבדוק את התאמתם למדינה המתחדשת. המדינה, באופן מסורתי והצהרתי, מעדיפה את הייצוא על פני הייבוא. לכן היא מיטיבה מאוד מאוד, בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים, עם היצואנים ומחמירה מאוד עם היבואנים. אבל הרי כבר נאמר, אנחנו ארץ קטנה, ותחרות גדולה אמיתית לא יכולה להתפתח בה, וגם נאמר, בפרשת עליית מחירי מוצרי החלב, שפתיחת המשק לייבוא הוא הפתרון לריכוזיות, למונופולים, לאי-תחרות. אז למה להמשיך להעדיף בכוח הטבות לייצוא על פני ייבוא?

מס עיזבון. גובים אותו כמעט בכל מדינות העולם. הוא נחשב המס הפרוגרסיבי מכולם. בארה"ב משלמים מס עזבון על כל ירושה מ-5 מיליון דולר. התוצאה היא שהאלפיון העליון משלם יותר מ-90% מסך מסי העיזבון הנגבים.

וזו רק ההתחלה. רק שביבי ייקח את ההזדמנות הזאת לידיו ויתחיל סוף סוף לזעזע את העריסה. לא בפה, אלא במעשה.