המעמד הלא בינוני

לקרוא את מחשבותיו של בנימין נתניהו לעת עומדו על קברו הלא-רענן של ראש בית"ר, בתחילת השבוע: מורנו ורבנו, למה בדיוק התכוונת ב"שקט הוא רפש"? ולמה התכוונת ב"יקום לנו גזע גאון ונדיב ואכזר"? ומה זה הפזמון המתנגן ברקע, לכל הרוחות, ואינו מרפה ממני, האם זה "עלי בריקדות ניפגש, ניפגש", או אולי "אי-שם בתוך הלב עיר שלום, עיר שלום"?

כמעט נעים לשמוח לאידו של האיש הזה, המודיע זה שנתיים את להיטותו לשאת-ולתת עם הפלסטינים, אבל מסרב בהחלט לשאת-ולתת עם מחנות האוהלים של המעמד הבינוני. איך בכלל אומרים בריקדות במעמד-בינונית? לא לשון למודת מהפכות מדברים הבינוניים.

ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף האנגלי של תחילת המאה ה-19, חשב שאין שיעור לבינוניותם. באנגלית צריך שתי מלים נפרדות כדי לתאר את מצב העניינים הזה, middle כדי לתאר את המעמד (מפני שהוא באמצע) ו-mediocrity כדי לתאר את איכויותיו הבינוניות. העברית המודרנית היטיבה אולי מכל לשון: היא כרכה את מקומו של המעמד הזה בסולם החברתי יחד עם נטיותיו לחוסר העזה, להליכה בתלם, להסתפקות במועט פוליטי.

"באנגליה", כתב מיל, "המעמד הבינוני הוא תמיד מסה, כלומר בינוניות קיבוצית". המעמד הזה מועד להיות מנוצל בידי דמגוגים פוליטיים, מפני שיש בו כל-כך מעט משלו. בארצות הברית בשנות ה-70 נולד המושג "לחם לבן" כדי לתאר את המעמד הבינוני, זאת אומרת חסר טעם, קונבנציונלי.

וולטר בגהוט (Bagehot), כנראה המפרש המבריק ביותר של השיטה הפוליטית האנגלית, כתב באמצע המאה ה-19 כי המעמד הבינוני נעשה מנוע של שעמום. דעת הקהל התגלמה ברצונם של "האנשים הקירחים במושבים האחוריים של האומניבוס" (אוטובוס רתום לסוסים). "האצולה חיה בסימן פחדיה מפני המעמד הבינוני... ואינה מעיזה לנהל חיי תענוגות כפי שעשתה לפנים האצולה הצרפתית".

מה היינו עושים בלעדיו, ולאן רק היינו יכולים להגיע אילו הניח לנו לנפשנו. כמעט כל חירויותינו טבועות בחותם רצונותיו; כמעט כל אסונותינו הם תוצאה של פחדיו ושל הצתתו המאוחרת. והנה פתאום, קומונה בשדרות רוטשילד. והנה פתאום, תל אביב מנהיגה את ישראל. והנה פתאום, חוק שימור האנרגיות של הפוליטיקה הישראלית נקרע לגזרים; והסיקור הפוליטי חדל להיות רצף של הערות על תככים ועל קנאות ועל סידורי כיסאות. הבה נמטיר עליהם מזומנים, אומר מר נתניהו לשר האוצר שלו. האם הוא זוכר שזה בדיוק מה שאמרה ילנה צ'אושסקו לבעלה בגזוזטרה של ארמון הנשיא, בדצמבר 1989, כאשר רטינות מחאה התחילו לעלות מן הכיכר? נו, אל תגזים.

זה כמובן יכול להיות הרף עין. מחאות חברתיות היו תמיד הסחות דעת בהיסטוריה הישראלית. הן באו בדרך כלל באינטרמצו החטוף שבין מלחמה למלחמה, או בין משבר ביטחוני למשבר ביטחוני. בספטמבר 1973 היה נדמה שסוף-סוף התחילה התעוררות המקופחים (ההישג הסנסציוני של רשימת הפנתרים השחורים בבחירות להסתדרות). באוקטובר 1973 נמחקה ההתעוררות מן הזיכרון.

זה יכול להיות הרף עין, מפני שלהטוטן נרקיסיסטי ינסה לחטוף את שדרות רוטשילד בבחירות הבאות לכנסת. או מפני שיסתיים הקיץ. אבל יהיה הרף העין חטוף כאשר יהיה, ברוטשילד ניתן רמז על מציאות חלופית.

אני נושך את שפתיי

קורא רב-חסד הואיל להזכיר לי רשימה שכתבתי כאן לפני שבע שנים. קראתי לה "בינוני, בינוני, כמה שהוא בינוני". חתמתי אותה במלים הבאות: "השנים האחרונות איימו על עצם שיורו של המעמד הבינוני, בין פצצות מהלכות ברחובות עריו לאינתיפאדה שבה לוחמים ונופלים ילדיו, בין אבטלת הטובים שבבניו עד ריבית הרסנית המנתקת את קו האשראי ואת רוח ההעזה של יזמיו.

"העמדת המעמד הבינוני על רגליו היא משימה בעלת חשיבות היסטורית. אבל המעמד הבינוני אינו אוהב לקרוא היסטוריה. הוא שוכח מה עשו מצילי שלומו של המעמד הבינוני לאחר שגמרו להציל אותו.

"כל-כך הרבה פעמים ב-150 השנה האחרונות המעמד הבינוני כרת בריתות עם הרפתקנים מחופשים למצילים לאומיים. כל-כך הרבה פעמים, כל-כך הרבה אנשים שילמו מחיר כל-כך כבד על השכחה הכרונית של המעמד הבינוני. מה מאוד צריך לקוות שזה לא יקרה הפעם. מה מאוד צריך לקוות שהמעמד הבינוני יתנשא מעל בינוניותו הטבעית".

אני נושך את שפתיי, ומבקש סליחה, אם לא מן המעמד הבינוני של 2004, אז לפחות מילדיו או מאחייניו, תושבי 2011. לזכותי החלקית אני מציין שלפני תשע שנים (ואני יכול לנסות גם 17, או 19, או 27, או אפילו 36), ברשימה על התקוממות המעמד הבינוני בוונצואלה נגד הנשיא הדמגוג צ'אבס, ניסיתי את כוחי ברמז הבא: "זה שיעור מעניין בפוליטיקה של ארץ במשבר לכל מי שמוכנים להתבונן. כשהמעמד הבינוני מאבד את העכבות, ומאבד את הצפון, ארץ שלמה עלולה ללכת לאבדון".

יפרוק עול, או יכפה אותו?

האמת הלא-מצערת היא שהמעמד הבינוני הוא מסה לא ידועה. התנהגויותיו במרוצת השנים היו כל-כך שונות ומגוונות, עד שניסיון להכליל פשוט לא יצלח. מעמד בינוני הפיל דיקטטורות, והעלה אותן; יזם ליברליזציה, וסיים אותה; התגייס לעזרת העניים, והודיע שהם נמאסו עליו; חשף את חזהו מול רובי המשטר, או התעטף באדישות; דחה בבוז ניסיונות לשחד אותו, או קיבל את השוחד בעונג; פרק עול, או כפה אותו.

אם מותר לנסות ולהכליל, במידה המתחייבת של היסוס, הנה רצונו של המעמד הבינוני תמיד ניצח, או כמעט תמיד, או לעתים קרובות. גם כאשר המעמד הבינוני הלך בתלם, אין זאת אומרת שהוא לא התבונן מפעם לפעם בשעון. היסטוריונים ניסו לכמת את סבלנותו של המעמד הבינוני, ולהציע ניחושים מלומדים מתי תפקע הסבלנות הזו, ומה יכול למתוח אותה עד פקיעה.

מי היה מאמין שמס על עלי תה יהרוס את האימפריה הבריטית בצפון אמריקה. מי היה מסוגל לנחש שהתאבדותו של רוכל עלוב בעיר מחוז בתוניסיה תעלה את כל המזרח התיכון בלהבות. מי היה מעז להניח שהאמרת מחירה של גבינת קוטג' תשים קץ ל... למה? לרפובליקה הישראלית הראשונה? למשטר המפלגתי בן 80 השנה שהקים את המדינה, והנחיל לה הישגים היסטוריים לפני שנרקב בשאננותו ובחמדנותו?

המהפכה הצרפתית היא המאורע הפוליטי החשוב ביותר של רבע האלף האחרון. היא הטיוטה כמעט לכל תרחיש פוליטי. היא לא הייתה אלא תנועת רפורמות של מעמד בינוני שרצה קצת יותר זכויות, ולא חלם כלל על עריפת ראשו של המלך. רדיקלים אוטופיסטיים חטפו את המהפכה, והטביעו אותה בדם. המעמד הבינוני הצרפתי בילה את 150 השנה הבאות בניסיונות-שווא להשתחרר מן הטראומה. התוצאות היו איומות ונוראות בשביל צרפת ובשביל אירופה.

מה יעשה המעמד הבינוני הישראלי במהפכתו? האם יניח לה להיחטף מידיו? האם היא תגווע מאליה? האם היא תעניק תנופה למשהו עוד יותר רדיקלי ומסוכן ממנה? לאוהלי רוטשילד יש הסיכוי להיות מקור היסטורי של השראה. כך או כך, תכונה אחת אי-אפשר עוד לטפול עליהם: בינוניות.