אצלנו הכי טוב

כמו בסדרת הקומיקס הקלאסית "אסטריקס", כל אירופה כבושה. אמנם לא בידי הרומאים אלא בידי הקפיטליזם הממוסחר של הכדורגל, אבל בכל זאת. וכמו אצל אסטריקס, כפר אחד קטן עדיין לא נכבש על ידי כוחות האופל, ותושביו חיים את חייהם בשלווה כמו שעשו זאת בעבר. לכפר קוראים הבונדסליגה.

כך או בדומה לכך, מתוארת הליגה הגרמנית אצל אוהדיה הרבים. אוהדים, שחקנים וחברי התאחדויות מקבלים לחלוחית בעיניים כשהם משתפכים ומתרפקים על האי הבודד הזה, גן העדן של הכדורגל. מועדונים נושאי רווחים, אצטדיונים מודרניים מעולים ומלאים תמיד, אווירה ביציעים, מאמנים חדשניים, דור צעיר של כישרונות ונבחרת עולה עם כדורגל אטרקטיבי. כל אוהד שמחזיק מעצמו יודע לדקלם שהפתרון לתחלואים בכל מקום הוא "חוק 50 1" הגרמני, אותו חוק שלא מאפשר השתלטות של בעלי הון על מועדונים.

האם זה נכון? ומה המחיר של גן העדן? הגרמנים לא אוהבים לדבר על זה, אבל ההצלחה הבינלאומית מתעכבת להגיע בעקבות ההצלחה הכלכלית, לפחות בתחום המועדונים. הזכייה האחרונה של מועדון מהבונדסליגה בליגת האלופות היתה לפני עשר שנים (באיירן מינכן 2000/01), ובסך הכל רשמה הבונדסליגה שתי זכיות בלבד ב-27 השנים האחרונות בגביע היוקרתי מכולם. גם בגביע אופ"א המצב לא טוב יותר - מאז זכתה ב-1997 שאלקה, זכו בתואר המשני קבוצות מרוסיה, אוקראינה, טורקיה, פורטוגל, הולנד, איטליה, אנגליה וספרד. מגרמניה לא. מכאן שהבונדסליגה עדיין נושאת בחובת ההוכחה - שיש בה עוד קבוצות מלבד באיירן מינכן שיכולות לשאוף לצמרת האירופית.

מועדונים כמו ורדר ברמן ובאייר לברקוזן, שניסו להתבסס גם הם בצמרת האירופית, התנפצו על קרקע המציאות בבונדסליגה. אלו בדיוק השוויון האיכותי והיכולת של מועדונים שונים להצליח בפתאומיות בליגה ואז להיעלם, שמהווים את גורם הסיכון המרכזי למי שרוצה לבנות בגרמניה קבוצת פאר שתתמודד לאורך שנים באירופה. כי הקבוצה חייבת אכן להגיע בקביעות למפעלים האירופיים כדי לשמור על עצמה תחרותית גם בליגה. אבל מאחר שבגרמניה קשה לנבא הצלחה, הסיכון בהשקעה בכוכבים גדל.

השנה למשל תרצה בורוסיה דורטמונד, ששלטה בבונדסליגה בעונה שעברה ללא עוררין, להראות האם יש לה מה למכור עם סגנון המשחק שלה גם באירופה. רק בלי נורי שאהין שעבר לריאל מדריד; מיינץ, שסיימה במקום החמישי בבונדסליגה איבדה את טובי שחקניה ללברקוזן; שאלקה? היא סיימה בתיקו ביתי במוקדמות הליגה האירופית בשבוע שעבר מול גאז מתאן, מקום שביעי ברומניה בעונה האחרונה. לא בדיוק דומיננטיות גרמנית.

התוצאה של כל זה באה לידי ביטוי בפופולאריות העולמית הנמוכה: העניין הבינלאומי בבונדסליגה מוגבל. זה מתבטא בהכנסות של מינהלת הליגה ממכירת זכויות משחקים לחו"ל: 42 מיליון אירו מקבלת הבונדסליגה לשנה ממכירת זכויות השידור בעולם. פי 16 פחות מהפרמיירליג, לשם השוואה.

יותר מכך: למרות כל הזהירות, הביקורת והשליטה, הבונדסליגה עברה בדו"ח האחרון שלה להפסדים. בדיוק כשבאירופה המועדונים מסתגלים לתקנות הפייננשל פייר-פליי, בגרמניה החריגות גדלות, וזאת בלי רכש של כוכבים.

50+1? זה כבר לא מה שהיה

גם תקנת "50+1" היא כבר לא מה שהיתה פעם - אם בכלל. התקנה, שקובעת שבמועדון בבונדסליגה יוותרו לפחות 51% מהקולות הרשאים להצביע בידי אגודת החברים, קרי האוהדים, כבר מתערערת. מרטין קינד, בעל אימפריית אמצעי שמיעה, נשיא האנובר 96 והספונסר שלה כבר שנים, איים לא פעם להביא את התקנה בפני בית המשפט של האיחוד האירופי, שללא ספק יבטל אותה מיד. הוא טוען שעל התקנה אבד הכלח והיא מונעת חידושים וכדורגל מודרני, אבל עיקר הקצף שלו הוא על העובדה שלתקנה יש כבר יוצאי דופן. ואכן: כדי להשאיר את באייר לברקוזן ו-וולפסבורג בתחום הלגיטימי, הוסיפה ההתאחדות לחוק סעיף לפיו משקיע שעד 1999 היה פעיל במשך עשרים שנה במועדון, יוכל לקבל עליו בעלות.

וכך, שלושה מועדונים לא כפופים לתקנת ה"50+1": לברקוזן כפופה רק להחלטותיה של חברת התרופות באייר; על ענייני וולפסבורג אחראית פולקסוואגן; ודה פקטו, גם את הופנהיים שנהנית מהזרמת כספים ארוכת שנים של דיטמאר הופ לא מעניין החוק. בקרוב יצטרף לחוג הזה גם RB לייפציג, המועדון של קונצרן רד-בול מהליגה הרביעית. בעקבות הצעת פשרה שהציע קינד, תסכים כנראה ההתאחדות למחוק את התנאי "לפני 1999" מהתוספת לתקנה. כך יוכל קינד להשתלט על המועדון אהוב נפשו ב-2017. ובהמשך תוכל אדידס להשתלט על באיירן מינכן, גזפרום על שאלקה, וכן הלאה.

מצד שני, זה לא ממש נורא: אוליגרכים לא יוכלו להשתלט בפתאומיות על מועדונים, ואנשי עסקים מפוקפקים לא יצליחו להישאר 20 שנה בתמונה עד שיוכלו להשתלט על מועדון. גם ניהול לא אחראי מסונן בשיטה הזאת. וזה מה שמעניין את הגרמנים. זה שהבונדסליגה לא בדיוק זוכה לאטרקטיביות היסטרית? לא מזיז להם. כן, כסף זה טוב. הם עובדים על נושא החדרת הליגה למודעות, והיא משודרת היום ל-208 מדינות. שווקים בעלייה כמו יפן מקבלים טיפול מיוחד: סיבובי משחקים של קבוצות צמרת, מחנות אימונים (רק לפני שבוע הודיעה באיירן שהיא תפתח מחנה אימונים לנוער בסין שיצולם לתכנית ריאליטי, וכי המנצח יוזמן להתאמן בגרמניה) וייבוא שחקנים. בבונדסליגה משחקים למשל תשעה יפנים בינלאומיים. במקביל ממשיכות קבוצות הבונדסליגה לייבא שחקנים זולים עם פוטנציאל לשיפור ממדינות מתפתחות. כמו שכטר, ורמוט ואלמוג כהן מישראל.

תנו לי בירה, נקניקיה, ותעזבו אותי בשקט

ואיפה מקומו של האוהד הגרמני בכל הסיפור הזה? לאוהד הגרמני כל זה ממש לא אכפת. הוא מכניס לקבוצה שלו (ממרצ'נדייז וכו') יותר מבכל ליגה אירופית אחרת. הוא אוהד של הקבוצה שלו בגרמניה, וההצלחה האירופית שלה הרבה פחות מטרידה אותו.

בבועה הגרמנית מגיעים למשחקים יותר מ-42 אלף צופים בממוצע, והמועדונים מגלגלים יותר משני מיליארד אירו בשנה. כשמסתכלים מבחוץ קשה להבין, אבל עבור הצלחה אירופית, שהיא ממילא משנית עבור 98.5% מהמועדונים המקצועניים בגרמניה, האוהד הגרמני לא מוכן לוותר על מה שיש לו ביד.

תנו לו יציעים מלאים, בירה ונקניקייה, ושחקנים מקומיים. מה אכפת לו מה קורה בחוץ.