חמישה חודשים של שקט. אתה נמצא מתחת לרדאר של התקשורת וכביכול לא קורה איתך כלום. "מה קורה עם וינטרוב, הוא פרש?". לא, עוד לא. אני חי. אני חווה עכשיו את התקופה שמתארת באופן המדויק ביותר את ההבדל "בינינו" הטניסאים לבין הכדורגלנים והכדורסלנים: אנחנו חלק מהחיים הציבוריים תקופה מאוד מסוימת וקצרה בשנה, כשיש גראנד סלאם או דייויס. אין לנו יכולת להציף את עצמנו דרך הדלפות מחדר ההלבשה או סוכנים, אף אחד לא רוכש אותנו ולא רוצה לדבר אתנו בתקופות שרחוקות מגראנד סלאם או כשאנחנו מגיעים לנבחרת, ובאופן כללי אנחנו מתפיידים. הנה, דווקא השבוע רשמתי אולי את ציון הדרך הסטטיסטי הכי משמעותי בקריירה שלי. שברתי את מחסום ה-200, אני מדורג 195 בעולם. וזה עובר די בשקט מבחינה תקשורתית. אבל אין תלונות.
לפרקים הקודמים ביומן של וינטרוב
עד כמה באמת מעסיקה אותנו התקשורת? אז ככה, חלק יגידו שזה לא מעניין אותם, אצלי זה הפך להיות קצת יותר משמעותי. בשנה וחצי האחרונות התודעה כלפיי גדלה. התקשורת התחילה להכיר אותי, ולא אשקר לכם: החום הזה של הפרסום הוא נהדר, הייתי מאושר מזה. כשאתה מופיע בעיתון או בטלוויזיה על משהו טוב שעשית אתה מבסוט עד הגג. בהתחלה הכל היה באמת טוב ויפה, ואני זוכר את עצמי הולך עם חיוך מרוח על הפרצוף, רץ מוקדם בבוקר לאסוף את העיתונים אחרי הניצחון בדייויס. אני מודה שאחרי הדייויס היה בי רצון לקרוא עיתונים. אבל מהר מאוד אתה מגלה שהחום הזה שורף אותך, הכל מתהפך עליך בשניות כמו כל דבר במדינה הזאת. רגע אחד ניצחת ואתה גדול, שנייה אח"כ הפסדת ואתה לא יודע להחזיק מחבט והטניס הישראלי במשבר.
יצא לי לראות את שחר פאר, ספורטאית ענקית שאין מספיק מילים להגיד כמה שהיא טובה וחרוצה, שחקנית שגירדה את הטופ-10. ופה, בגלל שיש לנו עשרות שחקני טופ-10 ושחקנים שזוכים בגראנד סלאם, התפתח לו ספורט לאומי ייחודי שנקרא "מי יטנף את שחר בתקשורת". את הפריצות שלה לצמרת או את הגמר שאליו היא הגיעה השבוע בוושינגטון (גמר ראשון לטניסאי ישראלי אחרי 18 חודשים בטורניר "אמיתי", כלומר לא צ'לנג'ר) מסקרים בצורה מינורית, ומחכים לרגע שתבוא הנפילה או לעוד החלפת מאמן כדי לסובב את הסכין. גם את אריק זאבי טחנו בשנים האחרונות מכל כיוון. "הוא זקן", "שיפרוש כבר", מי אלו הקשקשנים האלו?
***
לצד כמה תשבחות, גם אני חטפתי את הכוויות שלי. הגעתי למצב שזה משפיע עליי וגורם לי למצב רוח, והיום אני לא מסתכל על אף מאמר וכתבה, לטוב ולרע. לא באינטרנט ולא בעיתון. לא רוצה שההורים שלי יקריאו לי יותר כתבות או תגובות. לא רוצה את זה.
כמה דוגמאות קטנות (מבלי שאשמע בכיין...): אחרי שלקחתי את אליפות ישראל בדצמבר האחרון היתה כתבת אחת שכתבה משהו בסגנון "אפילו שווינטרוב לקח את אליפות ישראל, אין לו עתיד ואין לו מקום בדייויס הישראלי וצריך להמשיך עם הראל ונועם עד שהדור הצעיר יגדל, כי ממנו לא ייצא כלום". לא משנה שאצלי העיתונאית הזאת מחוקה, כמו שיש עוד כמה עיתונאים שבקהילת הטניס פה בארץ הם מחוקים. שמו עליהם פס אחד ענק, עם הנחייה של כל החברים בנבחרת שלא להתקרב אליהם.
אנשים כותבים שטויות שאני לא יודע מאיפה זה בא. למשל, בתקופה שעוד קראתי טוקבקים, היה עליי טוקבק שהתחיל עם שבחים ואמר כמה יפה שיחקתי באליפות ישראל - נו, יופי אני קורא ומבסוט סוף סוף צדיק בסדום - ואז נמשך בכמה אני מיליונר ולוקח כספי ממשלה וכספי מיסים של אנשים. איזה כספי מיסים ואיזה מיליונר? מה יש לאנשים פה?
***
עניין הפרסום בא בגלים ויש לו פיקים במהלך השנה. עכשיו כשהדייויס מול קנדה מתקרב מתחילות ההתקפות של העיתונאים הן על בסיס כמעט יומי. עוקבים אחרי כל תוצאה שאני עושה, כאילו שזה יותר חשוב מבדרך כלל. לפני הדייויס יגיע גראנד סלאם. אחר כך שוב נרד למחתרת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
