אני מנסה לראות חודש-חודשיים מהיום, ובינתיים המראות אינם מרנינים. האם מצב הדיור יהיה טוב יותר? לא נראית שום סיבה כרגע, המאפשרת להאמין בכך. החוק שעבר היום בכנסת (ד') על ועדות לדיור לאומי (וד"ל), מבטיח שיהיו ועדות. זה בטוח. האם יהיה גם דיור "לאומי"? לא רואה איך.
יהיו יותר קרקעות, פחות ביורוקרטיה, אז תהיה יותר בנייה. זה יפתור את הבעיה, ולו בחלקה? ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חושב כי הגברת ההיצע תגרום לירידת מחירים. הגברת היצע של מה? של דירות כמו אלה השייכות למשפחות נתניהו וברק?
האם היצע של דירות כאלה, אפילו היצע שעולה על הביקוש, יביא להוזלה? - כן, אולי. אבל האם מדובר בהוזלה שתאפשר לזוג צעיר עם הכנסה ממוצעת לרכוש דירה? - ודאי שלא, זה רק יאפשר לראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, ושכמותם, לרכוש דירות נוספות כאלה, ולהשכירן במחירים גבוהים... וחוזר חלילה.
בקושי סופר-טרקטור
למרות זאת, חוק הודל"ים אינו אמור להזיק. חסרונו הגדול בכך שראש הממשלה, כך נראה, רואה בו חזות הכל. "סופרטנקר" - הוא הכינוי שהחוק קיבל מפיו של ראש הממשלה, חובב המלים. אבל האמת? - זה אפילו לא "סופר-טרקטור". אולי אפילו לא טרקטור רגיל, בלי הסופר. אבל ראש הממשלה מאוהב. הוא רואה בחוק פוטנציאל, שבעזרת כמה מלים מתחכמות אפשר לרכב עליו אל האופק. ומכל מקום אפשר לעקוף את המחאה הציבורית. האם זה יצליח לו?
לצערי, אני לא אופטימי. ראיתי היום את ביבי בכנסת בעת ההצבעות. הוא ניצל את ההזדמנות להסתובב בין הספסלים, לעצור ליד חברי הכנסת, מכל הסיעות, לשוחח אתם בנועם - ובזחיחות, כמובן. ראיתי את חברי הכנסת, ועיניהם כמעט דומעות כאשר ביבי הכרין ראשו לעברם - חייך אליהם!!! כולם שם מבסוטים, שאננים, מתבוססים בחשיבות עצמם. איזה מראה משונה, הזוי.
חדלי האישים
הלב נצבט מהמחשבה שהאנשים הללו, רובם עסקנים, אנשים קטנים - שהם יגברו בסופו של יום על הצעירים האינטליגנטים, האיכפתיים, התמימים, המאמינים.
כשאני רואה את שולחן הממשלה מתפקע מרוב שרים בלתי נחוצים, כשאני נזכר בסגני השרים הנחוצים עוד פחות - הלב נכמר כאשר משווים אותם אל הרופאים. מצד אחד הפרזיטים של הפוליטיקה; מצד שני הרופאים, שעובדים מסביב לשעון, שחיינו מופקדים בידיהם, והם צריכים להתחנן אצל חדלי האישים שייתנו להם לחיות בכבוד. הרופאים הם אלה שצריכים לקבל נהגים ומכוניות שרד - לא איזה חבר כנסת חסר משקל וערך.
אולי תעשו את זה?
חברה אנושית, ממש כמו חברה תעשייתית ומסחרית, גורלה נקבע על-ידי הניהול. וזה לא ענין של נתניהו או ברק או לבני - אלא בכלל, באופן עקרוני. הגלריה הפוליטית-ניהולית אצלנו כל כך עלובה, שבא לבכות.
כאשר המחאה הלכה והתרחבה, קיוויתי באיזה שהוא מקום לשינוי יסודי, מהותי, ערכי. כמובן שלא היה שום בסיס לתקווה זו, אבל חבל לי שזה לא יקרה. אבל אולי - הלוואי - אני טועה. אולי אתם בכל זאת תעשו את זה - אחי גיבורי המחאה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
