מאז אישרה הממשלה את חוק הוד"לים (ועדות דיור לאומיות) בחודש מארס, אויבים רבים ומגוונים קמו לו - משרד הפנים, שפתאום עוקפים אותו בסיבוב ומוסיפים מעל ראשו ועדות חיצוניות וחזקות יותר;
הרשויות המקומיות - שהתרגלו במשך שנים לשלוט ולנתב כרצונן את הוועדות הרגילות; ארגוני איכות הסביבה ומתכננים - שחששו מאישורים מסיביים על חשבון קרקעות פתוחות וכד', וגם ידעו להצביע על השכונות הלא מוצלחות שקמו ברחבי הארץ בגרסה הקודמת של החוק, הול"לים המפורסמים של אריק שרון בשנות ה-90. לא מעט מתנגדים, אבל קולם כמעט לא נשמע.
הציבור בכלל לא ידע או התעניין בוד"לים. אבל אז הצליח מישהו לרתום את חביבי הקהל המוחים באוהלים למאבק. אלה שבשבילם הוקמה "תוכנית החירום להאצת הבנייה למגורים", שמכוננת כעת את אותן וד"לים.
אלה שבשבילם נרמסו זכויות אנשי משרד הפנים, ראשי הערים והירוקים, פתאום קמו נגד החוק שאמור להיות מושיעם.
הטענה העיקרית של יושבי האוהלים היא שהחוק הנוכחי לא כולל סעיפים להוזלת מחירי הקרקעות או לדיור בר השגה, ולכן לא ברור כיצד הוא יביא להוזלת מחירי הדירות.
רק שאפילו לא היה צריך מבוא לכלכלה כדי להתפלא על טענתם. ברור לגמרי שאם מציפים שוק, כל שוק, בסחורה, מחירי התשומות יורדים.
לא דומה מצב שבו 100 קונים (קבלנים במקרה הזה) רוצים לקנות קרקע אחת, למקרה שבו אותם 100 קבלנים רואים מול העיניים מכרזים ל-200 קרקעות. בתנאי תחרות, לא רק שמחיר הקרקע יורד למינימום, אלא גם התחרות אחר כך על כל קונה (רוכשי דירות במקרה הזה) תהיה בשיאה ותביא למלחמת מחירים.
הטרגדיה של המתנגדים
בהפוך על הפוך, זו הטרגדיה של מתנגדי חוק הוד"לים. בישורת האחרונה והקריטית לפני האישור בכנסת, החוק הפך לאויב הגדול של מחאת האוהלים, והדרישה להסרתו הייתה הראשונה בדרישות שהציבו המוחים לראש הממשלה - וזו בדיוק הסיבה שהוא עבר היום בכנסת כמעט בלי שום בעיה.
הירוקים, העיריות, הועדות המחוזיות ושאר המתנגדים התענגו על הרוח הגבית שסיפקה להם דפני ליף, אבל כשהתירוצים של ליף נגד החוק נשמעו כל כך קלושים, לא נשאר אף אחד לשמוע את הטענות המקוריות והמאוד נכונות נגד הוד"לים.
ואנחנו נשארנו עם הבעיה הכי גדולה, שאפילו במערכת שאמורה להיות הכי מסודרת והכי מובנת, התרגלנו לקפוץ מהוראת שעה אחת לשנייה. לא מתקנים את המנגנון החולה, אלא מייצרים במהירות מנגנון זמני, שיחזיק מעמד שנה-שנתיים.
במקום להבריא את המנגנון הקבוע, ולהציג תוכנית מסודרת וקריטית לשוק הנדל"ן האיטי והכבד בהשקעות הון, כזו שתצביע על פריסת התכנון והשיווק על פני עשור או שניים קדימה; במקום להוסיף תקנים של בודקי תוכניות, מהנדסים, עורכי דין ושאר אנשי מקצוע לוועדות הרגילות, המקומיות והמחוזיות; במקום לאשר כבר את הרפורמה הכי מתבקשת בחוקי התכנון והבנייה - תשאב כעת המדינה את האנשים המוכשרים שיושבים פה ושם באותן ועדות רגילות, כדי שיתגברו ויישבו בוועדות המיוחדות שהוקמו כהוראת שעה, כדי שהמנגנון החולה והוותיק רק ימשיך לאבד עוד גובה.
גם הטייקונים כבר לא קונים
ובמבחן הפרקטי, קשה לראות את הוד"לים מציפים את הארץ בפרויקטים לבנייה ובעשרות אלפי דירות. אז, בשנות הול"לים, אכן התמלאה הארץ במנופים. בשנים 1992-1991 התחילו לבנות בישראל 129,540 דירות, פי 2 ממה שבנו כאן למשל בשנתיים האחרונות.
רק שאז, המטוסים הובילו לפה מדי יום מאות עולים, עשרות אלפי קרוואנים פוזרו בכל הארץ והמחסור בדיור היה ברור לעין. וכשהביקוש והמחירים עולים, כמובן שגם השחקנים בענף הצטרפו לחגיגה.
ואילו באוגוסט 2011, אף אחד לא באמת גר בחוץ. הקבלנים כבר עכשיו תקועים עם קרקעות שהם לא בטוחים שכדאי להשקיע בהם עוד עשרות מיליונים כדי לבנות עליהם פרויקטים, והמערכת שאמורה לממן את כל העסק - הבנקים ושוק ההון - כבר שמו רגל על הברקס בכל הנוגע לשוק המגורים המקומי. וכשהביקוש והמחירים יורדים, השחקנים בענף מתרחקים מהחגיגה.
אפילו ה"טייקונים", שבמאהל המחאה חוששים כל כך שהם ישתלטו כעת על כל קרקעות המדינה, כבר מספר חודשים לא ממש ששים לקנות קרקעות כאן בארץ. ואגב, גם הטייקונים (ראו אילן בן דב, או יצחק תשובה) זקוקים לכסף מהבנקים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.