רגש בניהול עסקים: "האהבה עושה קמבק מטורף"

פרופ' אבי קלוגר מהאוניברסיטה העברית הוא מרצה לפסיכולוגיה החוקר ומלמד איך הופכים למאושרים יותר ואוהבים יותר. המחקר שלו מגובה בנתונים סטטיסטיים על רווחיות האושר, אבל הרבה יותר מזה - בעקבות מהפך אישי גדול הוא הראשון ליישם את הממצאים על עצמו.

"התחרות באקדמיה היא אכזרית. במשך שנים פגעתי בהמון אנשים פגיעה אנושה. הלשון שלי הייתה חדה כתער. אנשים אמרו לי שהיו צריכים לקחת כדורי הרגעה אחרי שתקפתי אותם מילולית. למה עשיתי את זה? כדי לזרוע הרס", מספר פרופ' אבי קלוגר על האופן שבו ניהל את המשק הרגשי שלו במשך שנים ארוכות. "לא אמרתי את הדברים באהבה, אלא מתוך תחרות וזעם. מה שעשיתי היה לא הוגן".

נקודת המפנה האישית קרתה כשבעשור החמישי לחייו הרגיש שהוא חייב לבצע שינוי מקצועי. "הגעתי למקום שבו הבנתי שאין בי תשוקה למה שאני עושה, הרגשתי שאני פועל על אוטומט. הקדשתי ארבע או חמש שנים כדי להכחיש את התיאוריה של טברסקי וכהנמן שעליה הם קיבלו פרס נובל. הם טענו, בגדול, שבני אדם חוששים יותר ממצבי הפסד מאשר נהנים ממצבים של רווח. אני טענתי שמה שהם אומרים נכון רק לגבי כסף. ביחס לתשוקות שלנו, חשבתי שזה הפוך לחלוטין".

- למה נטשת את המחקר הזה?

"כי הבנתי שזה לא שלי. ביום שהבנתי את הדבר הזה הרגשתי כאילו משאית נופלת לי מהשמים על הראש. הייתי עסוק בלהפיל מחקר של מישהו אחר, כדי שיראו כמה אני גדול וחכם. התעסקתי בשטויות".

ואז הוא התאהב. קשר שנוצר באוניברסיטה בעקבות המחקר על האושר הפך לאהבה גדולה. הוא מעולם לא הסתיר בבית את הקשר הרומנטי, אך בסופו של דבר בחר שלא לפרק את המשפחה. "זו הייתה חוויה על גבול אי השפיות. במהלך ראיון מחקרי שגרתי הבנתי מהי החוויה שבה הזמן כמו עומד מלכת. הרגשתי כלפי הבחורה שאני מראיין שאני יכול להזדהות עם העולם שממנו היא באה בלי קושי, למרות שלא היה מוכר לי כלל. הייתי בהלם".

- למה הלם?

"הרגשתי שכל המחקר הפסיכולוגי שלי מחוויר, כי מה שקרה באותו הרגע לא קרה אצלי בראש או אצלה בראש או על הנייר, אלא באמצע הדרך, בין שנינו. זו הייתה חוויה מכוננת".

- אנחנו מדברים על התאהבות?

"כן. מתוך זה הרגשתי שאני אוהב את כל העולם ושהכול חיובי, ובאיזשהו שלב איבדתי את הקשר עם המדע לשנה שלמה והפכתי לגור קטן. במשך שנה הייתי בהתפוצצות פנימית".

- זה נגמר במשבר?

"לא. הייתה התפכחות שבמהלכה נחשפתי לעוד צדדים בנפשי. חזרתי לשמור על קשר קרוב יותר עם חברים מהעבר, רכשתי חברי נפש חדשים. דיכאונות אני לא חווה יותר והחרדות קלות יותר. היום אני מרגיש אהוב".

בעקבות החוויה האישית, שקע פרופ' קלוגר בלימודי האושר ביתר סקרנות. הוא פיתח שאלון מחקרי שעובד בשיטה ההפוכה לכל מה שהיה מקובל עד היום; במקום לאתר כשלים וליקויים בארגון הוא מראיין עובדים על ההצלחות ומתחקה אחר רגעי השיא בעבודתם.

"השאלון בודק כיצד להביא אושר ופריחה לארגונים", הוא אומר. "הוא מבוסס על שיטה ארגונית שנקראת חקר מוקיר. ההנחיה היא להקשיב לסיפור האישי של העובד: מתי הוא פרח, מתי הביא את המיומנויות שלו לידי ביטוי, והשאלות מכוונות לא סתם להצלחה, אלא להצלחה שהיטיבה מבפנים, ולא מבחוץ".

- מהו החידוש המחקרי פה?

"הדרך הנכונה והפשוטה ביותר להגיע לבני אדם ולהוריד ציניות היא פשוט להקשיב להם. אנחנו עושים במעבדה ניסויים בהקשבה. לקחנו, למשל, קבוצה אקראית של סטודנטים, ונתנו להם דקה להיכרות. אחר כך ביקשנו מהם לשוחח במשך שש דקות. מקבוצת הביקורת ביקשנו רק לשבת ולהקשיב במשך שלוש דקות ולא להוציא מילה. אחר כך שאלנו את שתי הקבוצות שאלה אחת: האם אתה רוצה להיות חבר של הבנאדם הזה? התוצאה הסטטיסטית הייתה מובהקת. ראינו איך הפרטנר השותק נתפס כיותר נחמד, רק בגלל שאני אמרתי לו 'שב ושתוק שלוש דקות'".

- בישראל אנחנו לא נותנים לאף אחד להשלים משפט. למה אנחנו כאלה?

"קרל רוג'רס אמר כבר לפני 60 שנה שהסיבה שאנחנו לא מקשיבים היא אחת - 'אם נקשיב ניאלץ להשתנות'. החסם לקשר בין אנשים הוא שיפוטיות. כששני חברים יוצאים לסרט, אחד אומר 'זה היה סרט נהדר', והשני מרגיש לחץ להביע את דעתו, זה האוטומט. במקום פשוט לשאול 'ממה נהנית בסרט?', אנחנו ממהרים לשפוט וזה חוסם את התקשורת".

- אז איך מתנהלים במדינה שבה לא מקשיבים?

"כשאני נתקל באנשים שלא מקשיבים אני מקשיב להם בדממה עד שהם עוצרים. זה עובד, אבל מצריך סבלנות. ישבתי והקשבתי לסטודנטית שלי עד שהיא אמרה 'וואו, אני מדברת הרבה'. היא שמה לב בעצמה, שהיא שכחה להקשיב".

- המנהיגים שלנו מקשיבים?

"הם דוגמה מעולה לחוסר הקשבה. יחסי ביבי אובמה הם לא רק עסקים. הקשר הזה מבוסס על תקשורת ועל כימיה אישית בין מנהיגים. זה לא עובד בלי זה. פעם שאלתי את אולמרט מה רוצים הפלסטינים והרגשתי שהוא מגמגם. אנחנו לא מוכנים להקשיב ועוד רוצים לאסור עליהם לדבר על מה שמפריע להם. אני מניח שאם היינו מקשיבים לסיפור הנכבה, הפלסטינים היו מסכימים להקשיב לצורך שלנו בביטחון. זה שאתה מבין את הצד השני לא אומר שאתה מסכים איתו. אפשר להבין ולא להסכים.

"האירועים האלימים קשורים לבני אדם שרוצים כבוד, התחשבות, הקשבה, וכל הצרכים האלה נדחים אצלם. כשאנחנו מקבלים את ההיפך אנחנו מגיבים באלימות כדי לשמור על הכבוד שלנו. זהו איתות לחברה שאני אבולוציוני, כדי שלא יפגעו בי".

- עד כמה פוגעת הציניות באיכות החיים שלנו?

"הציניות פוגעת בכל תחום בחיינו. כשמחליטים לוותר עליה מגלים את האדם שעומד מנגד. אני אומר את זה למנהלים שאיתם אני עובד: תקשיבו לעובדים שלכם בלי ציניות. כשיש בעיה עם סטודנט שנכשל, ופתאום הוא בא ומספר שהוא כרגע בתהליך גירושים, הגילוי הזה הוא תוצאה של הקשבה אמיתית, ואז יודעים איך להתמודד עם הבעיה באופן אפקטיבי.

"המקור של הציניות אינו רוע, היא נולדה כתוצאה מפחד. הפחד שיפגעו בי, שינצלו אותי, שיעלבו בי. הטעות הנפוצה היא שעם הציניות לא טוב לי במיוחד, אבל אני יחסית מוגן".

- יש היום יותר לגיטימציה לאהוב?

"תלוי עם מי ואת מי. החברה הישראלית היא פסיפס ויש בה המון זרמים. אם אני מסתכל על שכונות בישראל שבהן מחפשים חיי קהילה, אז בהחלט כן. מאידך, ישנם אנשי עסקים שקרועים ממשפחתם כל ימות השבוע, כי הם עובדים שעות ארוכות. יש אוכלוסיות שלמות בישראל שרודפות אחרי הזנב של עצמן, עובדות רוב הזמן ולא בונות על חברות, או אהבת הזולת, אלא אם זה משרת אינטרס. אלה קשרים ציניים ומובן שאין פה לא אהבה ולא חברות".

האהבה עשתה קמבק מטורף

"כשאתה הולך לעבודה, קח איתך לשם את הלב", מציע פרופ' אהרון בן זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה ופילוסוף בעל שם עולמי לחקר הרגשות. זו עצה מצוינת, השאלה האם כולנו מסוגלים לזה, אם יש לאהבה בכלל מקום בעולם העסקי המחושב. ביזנס הרי עושים מהראש ובקור רוח, אז איך בכלל נכנסת למשוואה הזו אהבה?

"בוודאי שנכנסת. אנשי עסקים קשוחים מספרים לי שמה שמחזיק אותם בחיים ובעבודה זו אהבה גדולה. היא מרגשת אותם, נותנת להם מוטיבציה. כולנו, בסופו של דבר, רוצים קשר חם לאורך זמן, ולא רק את ההתרגשות הראשונית. כשהם לוקחים משהו מהרגש הזה אל העבודה, כשהם חושפים רגשות ומשתפים, הם בעצמם רואים שהעבודה שלהם טובה יותר, שהתפוקה עולה. גם המנכ"ל הקשוח ביותר רוצה לאהוב, כי בסוף אף אחד מאיתנו לא מוותר על אהבה. הרגש קיים והוא רק מחכה להתפרץ. הרגש חוזר ותופס מקום מרכזי בחיים, האהבה עשתה קמבק מטורף, ובצדק".

- אפשר לחיות בלי אהבה?

"אפשר, ויש אנשים שאפילו מעדיפים לחיות לבד במגדל השן שלהם חיים שהם רציונליים וקרים, אבל זה כי הם מודעים למחיר. לרגשות, לחשיפה רגשית, יש מחיר, ויש אנשים שלא יכולים לקבל את הכאב והם יתפשרו וילכו על עסקת חבילה בלי הסערה ובלי החרדות".

- מה המחיר?

"אובדן הצלם האנושי, וזו לא הקצנה בעיניי להגדיר זאת כך. אין אנשים שאין להם רגשות ותחושות, אבל כנראה שבסוף אתה יכול להתרגל לכל סוג של חיים. בעיניי זה דומה לאנשים שלא מרגישים כאב פיזי, תופעה רפואית ידועה, והם גם מתים צעירים יותר - כי לכאב יש פונקציה של התראה. כשאתה הופך קהה לרגשות אתה מאבד את מנגנוני ההתראה שלך, וזה מסוכן. לרגשות יש חלק חשוב בהישרדות טובה ואיכותית, בלעדיהם אתה מאבד את הטעם לחיים".