מבחן דרכים: דגמי המיני של ב.מ.וו - הקסם שוב חוזר

בסוף לא ניצחנו. כל-כך קרובים היינו. רק חצי קילומטר-לליטר הפריד בינינו לבין הזכייה בתואר הנכסף "העיתונאים החסכוניים ביותר על האוטובאן". אבל הפסדנו.

נהגנו במיני קופר דיזל, ברייה חסכנית ביותר מטבע בריאתה. הכביש היה משובח, האוויר צח וקריר כמו שמנועים אוהבים, ובאמת נהגנו כמו שצריך לנהוג כדי לזכות בתחרות חיסכון. מה לא עשינו? הידסנו לאורך הכביש המהיר ב-46 קמ"ש, נצמדנו לאחוריהן של משאיות מגודלות כדי שיפלסו את דרכנו, ספגנו בהכנעה את קללותיהם השוצפות של הנהגים, התייחסנו אל המצערת כאילו היא ביצה לא מבושלת, ניצלנו כל מורד גמדי כדי לגלוש בניוטרל... ולא ניצחנו. אנחנו עשינו 22.2 ק"מ לליטר, האויב (צמד עיתונאים רזים וקרחים מהמזרח) הגיע ל-22.7 ק"מ לליטר. אנטישמים.

אבל למדנו מהניסיון, ובסיבוב הבא נקמנו. עוד נגיע לזה.

האירוע החביב הזה היה חלק ממפגש עם כמה וכמה מדגמי ב.מ.וו מיני. מהמיני קופר דיזל הנזכר לעיל, ועד למיני קלאבמן ג'ון-קופר-וורקס (כשמה של סדנת השיפורים שהקים ג'ון קופר זצ"ל, נהג מרוצים ומשפר מכוניות אגדי). מכוניות מיני רבות נקראות "מיני קופר", אך רק אלה שבאמת שופרו על-פי הנחיות "ג'ון קופר וורקס", רשאיות להתהדר באותיות JCW על דש הרכב.

אוטו-לחם-ספורט

המפגש המחודש עם מגוון דגמי המיני שב ואישש את הערכתי לקיסמן של המכוניות הללו. כמעט כולן. בעצם, רק דגם אחד עיצבן אותי ממש: קלאבמן. בעיניי, זהו ניסיון קצת גמלוני ליצור מיני מרווחת יותר, שימושית יותר, ורסטילית יותר. נוספו לה 80 מילימטרים של בסיס גלגלים, צמד דלתות-בגאז' הנפתחות לצדדים כמו דלתות ארון. עוד דלת משונה (זולת השתיים המקובלות) הצטרפה רק בצד אחד של המכונית. הפרופורציות איבדו מקיסמן... בקיצור, ממש צדודית של מסחרית. אוטו להובלת לחם. כאילו קיבלה הנסיכה נשיקה מצפרדע והפכה לקרפדה. "למה הם עשו לי את זה?", יבבתי על משכבי בלילות.

ודווקא האוטו הזה הוקצה לי באותו יום, לנהוג בו בכבישי בוואריה. דווקא מ*ינ*י קלאבמן. נעצתי בו עיניים עוינות וחפצתי מאוד לשנוא אותו. אבל משהו בו נראה לי מוזר: צבעי קרב, צמיגים נמוכי חתך, ספוילר בשולי הגג, אגזוז כפול, קאליפרים אדומים מציצים מהחישוקים... מה הולך פה?

שלוש האותיות JCW, שעיטרו בצניעות את פינת הגריל, פתרו את התעלומה. זה לא סתם אוטו-לחם. זה אוטו-לחם-ספורט. ג'ון קופר טיפל בו! למה טרח מישהו להביא מכונית בעלבתית שכזאת לסדנה שתעשה אותה לחורכת כבישים? בעצם, מה אכפת לי. העיקר שהמפתחות בידיי.

למען האמת, ציפיתי לאכזבת-מה. בכל זאת - כבד יותר, ארוך יותר... מוכרחה להיות לכך השפעה.

לא חלפו כמה קילומטרים ושכחתי מהמשקל. שכחתי את הדלת המשונה. לא ידעתי עוד איפה הבגאז' ואיך הוא נפתח. אפילו בפרופורציות המשונות לא הצלחתי להיזכר. נבלעתי כולי בתוך חדוות הנהיגה המופלאה. שוב יכולתי להתמכר לאותה תחושה מיוחדת שכבר חוויתי כשנהגתי לראשונה במ*ינ*י JCW. קשה לתאר אותה מבלי להישמע אידיוט, אבל אנסה בכל-זאת: לא פגשתי מעודי מכונית שכה מהר מעניקה לנוהג בה את תחושת האיחוד וההרמוניה שבדרך כלל מושגת - אם בכלל - רק לאחר ימים רבים וארוכים של הכרה הדדית. כאילו נהג ומכונית קוראים זה את מחשבות זה, ופועלים יחדיו כאצבעות של יד אחת. מנוע, הגה, שילדה, בלמים, הילוכים, נהג, נעשים כולם לישות אחת, נרגשת, עליזה, מדויקת ומלהיבה. האין זה נשמע אידיוטי? ובכל זאת, כך בדיוק הרגשתי.

הקרפדה הייתה לנסיכה

רק את תוספת האורך לא שכחתי. אותם שמונה סנטימטרים נוספים הזכירו שוב ושוב את נוכחותם. הם עשו את המיני הזאת קצת רגועה יותר, קצת מיושבת יותר, קצת מדויקת יותר. בסיס גלגלים מוגדל יכול לעשות דברים שכאלה. יש שיחושו בחסרונו של קמצוץ שובבות, יש שיעדיפו את תוספת קמצוץ יישוב-הדעת, אך לא יהיה מי שיכחיש שקלאבמן JCW היא פשוט מכונית נפלאה. הקרפדה קיבלה מנת סטרואידים ושבה והייתה לנסיכה.

נו, והנסיכה הזו, קלאבמן JCW, גם הייתה המכונית שבה שבנו ויצאנו לסיבוב נוסף של תחרות החיסכון בדלק. 211 כוחות סוס, 0 ל-100 ב-6.8 שניות, מהירות מרבית 238 קמ"ש - לך תחסוך דלק...

לא שלא ניסינו: זחלנו לאורך הכביש, נסענו בניוטרל, התחבאנו מאחורי משאיות... הכול! עד שקלסתרו המעונה של האדון קופר הופיע על מסך הנווט ונעץ בנו מבט מלא עלבון: "לשם כך טרחתי? זה שכרי על כל עמלי?" ועיניו מלאו דמעות.

לא יכולנו עוד לשאת את סבלו. רגלי נחתה על המצערת כרגלו של פיל, מד המהירות זינק כנשוך נחש אל מעבר ל-220, ומחשב הדרך הראה שאנו לוגמים ליטר אחד לכל 5.8 קילומטרים. כמו תותח ממונע בנסיעה מבצעית. וכך דהרנו ונהנינו - עד למרחק חמישה קילומטרים מהיעד. שם עצרנו, לגמנו קצת מים להשבת האדרנלין לבלוטותיו, איפסנו את מחשב הדרך (רק את מד הצריכה כמובן), גלשנו בזחילה מוקפדת אל קו המטרה, ושם הצגנו בגאווה תצרוכת דלק של מכונת-תפירה: 15.2 קילומטרים לליטר... לא רע בשביל דהירה במהירות ממוצעת של 200 קמ"ש, לא-כן?

(ושוב לא זכינו. לא אכנס לפרטים, אומר רק זאת: תלונה הוגשה לבית הדין הבינלאומי בהאג).

אין זה סוד, כך נדמה לי, שאני די מאוהב במשפחת המיני. לבי נשבה בקיסמם של הברק העיצובי, האיכות המוטורית, ובעיקר - מכמני שמחת החיים וחדוות-הנהיגה שהמכונית הזאת משפיעה על בעליה ורואיה. אני יודע, הבגאז' גמדי (לא בקאנטרימן), והמושבים האחוריים נועדו לצמד גמדים מורדמים (לא בקאנטרימן), והמחיר מעלה את התהייה האם המכונית עשויה כולה פלטינה (גם בקאנטרימן). אך כל אלה נשכחים (זולת המחיר) כאשר החיוך מפציע על הפנים, ונשאר שם למלוא אורך הנסיעה.

הכותב היה אורח ב.מ.וו בבוואריה