מתקלפים: "משרד המנכ"ל שלי הפך לפינת חיבוק"

"רק כדי לקבל חיבוק"

עודד רוז, 47 מנכ"ל ומבעלי פלואו תעשיות לייצור ציוד כבד. שימש כדירקטור ב-25 חברות וניהל קרנות הון סיכון

החיים לפני

"כשהגעתי לפני שנתיים וחצי לנהל את פלואו תעשיות עבדו בה חמישה עובדים, וההתנהלות הייתה של חברה קטנה שמנסה למצוא את דרכה. התרכזנו בעיקר בשוק המים, תוך התמקדות בשוק האמריקאי, והחברה נוהלה לפי הספר. מעמידים יעדים, בוחנים תוצאות. קונספט שחוק ומוכר, שלא הביא לנו רווחים גדולים. אני חייב לציין, שגם מול העובדים הייתי פחות אמפתי, וכמעט ולא היה מקום לנושאים אישיים ורגשיים".

השינוי

"לפני שנתיים עשיתי את סדנת הוויקאנד, ולפני חצי שנה שימשתי כמסייע בסדנאות הללו. עברתי חוויה מאוד אישית ועוצמתית, שפתחה לי חלון לתוך עצמי. פתאום התוודעתי ליכולות שלא תמיד הייתי מודע להן. אחד הדברים המשמעותיים מבחינתי היה שהתגברתי על הפחד מלעשות דברים.

"בהיבט העסקי, שיניתי את השווקים שהחברה פנתה אליהם. פנינו לתחום התעשייה הכבדה והנפט, שהם שווקים עם לקוחות גדולים ועם הרבה כסף. השינוי הזה גרם לחברה לצמוח יחסית מאוד מהר. בתוך שנתיים עלינו במכירות פי 25, שזה 2,500%, והגענו לרווחיות. במקביל, הרחבנו את הפעילות אל כל העולם והחברה שילשה את מספר עובדיה.

"השנה שעברה הייתה די מוצלחת מבחינה עסקית, וחשבתי מה אוכל לעשות כדי לגבש בין העובדים הוותיקים לאלו שהצטרפו בשנה האחרונה, רובם עולים חדשים. במקומות אחרים עושים טיולי כיף, שיט ביאכטות, וזה נחמד. רק אחרי ששימשתי כמסייע בסדנה, הבנתי שזו הולכת להיות החוויה המגבשת שחיפשתי לעובדים בחברה. זה כמובן די מפחיד, כי בעבודה מראים רק את הצדדים הטובים והעסקיים, ובסדנה מסירים כל מיני קליפות ומסכות. ידעתי שיש בזה דיסוננס - בתור מנכ"ל צריך לשמור דיסטנס, ואיך אני הולך לנהל את החברה אחרי שכולם ייחשפו, ומה יהיה, אוי אוי אוי.

"החלטתי, וכעבור 10 ימים לקחתי את הצוות לסוף שבוע. אמרתי שיוצאים לסדנת ניהול ותקשורת. בתחילת הסדנה כולם היו סקפטיים וציניים - מה שאופייני לאנשים שמכירים אחד את השני ומתחילים להתבדח. פשוט מוססנו את הציניות והצלחנו לקלף אנשים בצורה עדינה, אך יעילה.

"זה נגמר בהרגשת היי, נוצרה שם אווירת גיבוש וליכוד שרק ניתן היה לחלום עליה לפני כן. נוצר שם קשר ברמה הרגשית, הערכה לאנשים כאנשים, ולא סתם עוד עובד. הם עברו תהליך, נחשפו, למדו להעריך ולאהוב אחד את השני. כל דרך התקשורת השתנתה, הפכנו לחברה יותר אמפתית, מכילה, משתפת, שעובדת כיחידה אחת.

"מאז, משרד המנכ"ל, המשרד שלי, נקרא פינת החיבוק - המשמעות היא שהמשרד שלי הוא מקום שבו כל אחד מתקבל כפי שהוא. לא צריך פוזות, לא צריך מסכות, מרגישים נוח לדבר על הכול. יש הרבה הכלה והרבה חמלה, ולא רק מצדי, אלא גם מצד כל העובדים. ברמה האישית כל צורת התקשורת שלי השתנתה עם ילדיי, אשתי וחבריי. אם קודם הייתי אומר לילדיי בעיקר לא, כעת זה כן, ובואו נעשה ביחד".

"הטענתי את עצמי באהבה וזה עשה לי סדר בחיים"

מיכל אביחי, 51. שימשה כמנכ"לית משאבי אנוש בשרתון ישראל, ולאחר מות אביה, בני גאון, הצטרפה כשותפה לחברת המיתוג פירמידה. בין לקוחותיה: סלקום, נטוויז'ן, שטראוס, יוניליוור ישראל, נייס, נס טכנולוגיות.

החיים לפני

"יחסים זה בהחלט הקטע שלי, בבית ובעסקים. אני עובדת בזה", אומרת מיכל אביחי, שותפה בפירמידה, חברה שעוסקת במיתוג פנים ארגוני. היא בתו הבכורה של בני גאון ז"ל, ומייחסת למשפחה שבה גדלה השפעה עצומה. "שם הפנמתי את התובנה שחום וקשר זה משהו שצריך להשקיע בו".

"לפני פירמידה הייתי מנכ"לית משאבי אנוש של שרתון, וזה אומר כל הזמן לדאוג לאנשים אחרים ולחוות את הדברים הכי קשים שלהם. בשנת 2000 ענף המלונאות עבר משבר קשה, והייתי צריכה לפטר אנשים שהיכרתי שנים, שגידלתי במערכת. זה היה קשה מאוד. החלטתי שמאותו רגע כל מה שאני אעסוק בו לא יהיה עצוב יותר, אלא יהיה קשור בשמחה.

"הייתי בת 40 והבנתי שאני מובלת, מתקדמת מהתפקיד הזה לתפקיד הבא. באותו הזמן נסעתי לדיסני - ראיתי חברה בעלת מערך מתודולוגי ומקצועי שעוסק רק באושר. זו חברה שמלמדת אותך איך לשמח אנשים כל הזמן, איך לדבר נכון, ליצור קשר עין, להפוך לאישיות שעושה דליברי לרגש. זה דיבר אליי. אמרתי: 'אני בת 40, רוצה לשמוח'. החלטתי לעזוב והצטרפתי לפירמידה, שהדגל שלה היה תוכן ורגשות.

"לפני שלוש שנים אבי, בני גאון, נפטר. נקלעתי למשבר גדול, והייתי צריכה לעבד את האבל, להתחזק ולהחליט ממה אני נפטרת ומה אני לוקחת הלאה. נרשמתי לסדנת הוויקאנד, וזו הייתה חוויה מעצימה, מעין חממה של יומיים וחצי שבה את עושה סקירת מערכות אמיתית על החיים שלך, ומאפשרת לעצמך להתמקד".

השינוי

"יצאתי מהסדנה מחוזקת ביכולת שלי לבחור מה אני משאירה מאחור ומה לוקחת קדימה, הטענתי את עצמי באהבה וזה עשה לי סדר בחיים. זה לא שהייתי לא מודעת, ובכל זאת הסדנה בנויה באופן חכם ונוגעת לך בלב בעוצמות גבוהות. אם את מאפשרת לעצמך להשתחרר, את מקבלת תובנות שעוזרות לך להניע את עצמך לעשייה. זה כאילו מנער אותך.

"בסוף הסדנה היה לי משפט: 'עכשיו אני', שאומר שזה ציון דרך לגילי ולעשייה שלי, שזה בסדר לאפשר לעצמי לעשות דברים מגניבים כפי שאני רוצה. זה עזר לי להשתחרר מהאחריות הכבדה של בת בכורה ושל מישהי שלוקחת הרבה על עצמה.

"העולם השתנה, והפך ליותר מנוכר. אנשים מנהלים מערכות יחסים דיגיטליות וזה לא הדבר האמיתי. אנשים צריכים לגעת. הדיגיטלי לא מאפשר לגעת, ונוצר אצל האדם חסך. אנשי עסקים פתוחים היום הרבה יותר לעולם הרגש ומבינים שבלי זה אין הצלחה. את רואה שאנשים הולכים אחרי מנטורים רגשיים ומאמצים תובנות רגשיות כמפתח להצלחה בעולם שלהם.

"גם אנחנו היינו צריכים ללמוד איך להגיע ללב של הלקוח ולהישאר שם לאורך זמן. עם 70% מהלקוחות יש לנו מערכות יחסים אישיות. אנחנו חברים שלהם ברמה כזאת שמי שצריך עצה וחיבור ומחשבה, פונה אלינו, כמו אל משפחה, גם בנושאים אישיים.

"במישור האישי למדתי לקחת לעצמי. אני רוצה יותר זמן עם החברות שלי, ויש לי המון חברות, כי אני מאמינה שהחברות הנשית מעצימה אותנו וחיונית לנו. אני כל הזמן בעשייה, בעיקר בשלוש השנים האחרונות, מאז שאבא שלי נפטר וארגנו מחדש את 'גאון אחזקות'. בנוסף, התחלתי לייבא את מותג האקססוריז Campo Marzio. זה מגניב, וזה החלום שלי: לעשות דברים מגניבים".

"ראיתי לנגד עיניי אגרוף קמוץ"

עו"ד גדעון פישר. בעל משרד עורכי דין המתמחה בבוררויות, ומשמש כשופט מטעם מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי לבוררויות בינלאומיות של ICC. נשיא אגודת בוגרי אוניברסיטת קיימברידג' בישראל. במשרדו בעזריאלי 23 עורכי דין, 40 עובדים

החיים לפני

"סדר היום שלי מתנהל סביב השעון ומורכב מייצוג לקוחות במשא ומתן, דיונים בערכאות והליכים משפטיים ובוררויות בארץ ובחו"ל. לנגד עיניי תמיד עמד ועומד עיקרון מנחה מרכזי של קידום האינטרסים של הלקוח בכל מחיר. אני פועל באופן אישי לאורו של עיקרון זה (ולצדי צוות המשרד), והוא זה המכתיב לנו לנהוג בתחכום, יצירתיות, חריצות ואף בתחבולות ובכוחנות. הכול למען הניצחון.

"הקו הדומיננטי המנחה אותי הוא כיצד להפיק מעצמי את המקסימום במינימום זמן. להתנהלות זאת יש תוצרי לוואי, מחלקם למדתי להשתחרר ובאחרים אני ממשיך להילחם. כך, למשל, כשמדובר במבט בעומד ממול וקטלוגו מיד כ'איש הרע', המנהל איתי קרב, שבו מי שימצמץ ראשון לא ישרוד. בכל סיטואציה אני רואה מול עיניי יד מושטת עם אגרוף קמוץ, המאתגרת אותי בכל פעם מחדש - כיצד אני אשחרר את האגרוף באופן המהיר והיעיל ביותר - התנהלות גברית קלאסית, שאליה התלוותה התחושה שהבעת הרגשות איננה חלק מכלי המשחק שמטרתו לנצח".

השינוי

"ככל שביססתי את מעמדי, פיניתי זמן לעשיית חושבים ובדיקה עצמית. הגעתי למסקנה שלפעמים הדרך הפשוטה והנבונה ביותר היא לבקש מהאחר לשחרר את האגרוף. זה נכון לאו דווקא בענייינים כלכליים. אין אדם שלא רוצה משהו מתישהו, ממישהו. הדרך להשיג את זה לא חייבת להיות כוחנית, אפשר להעביר את המסר בדרך אחרת.

"יחד עם המשך קידומו של המשרד והחתירה לצמרת, פיניתי לעצמי זמן משמעותי לא פחות לחשבון אישי ובדיקה עצמית. המחיר הרגשי קיים שם בכל עת, ובמקום להדחיק אותו הצלחתי לקיים איתו דיאלוג פורה. וכך, לאט לאט, חלחלה בי ההכרה כי באצטלת המקצועיות והלוחמנות החמצתי הזדמנויות להכיר ולהוקיר. לתת ולקבל. לתרום ולהיתרם.

"הצבתי מצלמת וידיאו מטפורית בחדר ישיבות עמוס באינטרסים ובאגו ובחדר נוסף, המלא גם כן באינטרסים, אך עם הרבה פחות אגו. דמיינתי לעצמי את הדינמיקה והזרימה בין אנשים. אל מולי התחוורה התמונה והשתרשה ההבנה כי יש דבר אחד חשוב כמעט כמו הניצחון, והוא הדרך לשם.

"כתוצאה מכך שיניתי התנהלות בעבודה. הבעת רגשות והערפת אהבה אינן טאבו עוד מבחינתי. היום אני יכול למצוא את עצמי נהנה ממבט ארוך של מישהו שאני יושב איתו, מבלי שיש מילים שצריכות לעשות סדר. לא אחת קורה לי שעובד מסמיק כשאני מצ'פח, לוחץ יד, מחייך ומקרב. לא פעם נתקלתי בתגובות מופתעות של קולגות ששאלו עצמם, מאין החיבה שאני מפגין כלפיהם. מבחינתי התגובה ברורה.

"הקבלה של האחר מאפשרת לי לצלוח את היום בצורה נעימה יותר, ומפנה לי אנרגיות להמשיך ולפעול בתחום המקצועי והאישי".