שעשועים לימי הרמדאן

מה נעניק להמונים בהתקדש חודש הרמדאן, שואלים פטריארכים מזרח-תיכוניים, בין אם הם עומדים בסתיו שלטונם ובין אם הם כבר בחורף.

למלך בחריין הייתה תשובה בדוקה: הוא העלה ב-36.5% את שכרם של עובדי המדינה, "העלאות השכר הגדולות ביותר בהיסטוריה" הודיעה הכותרת הראשית ב"גאלף דיילי ניוז" המקומי. לנשיא סוריה, רופא העיניים המצטלם בימים האלה במדי פילדמרשל, הייתה תשובה משפחתית אופיינית: הוא כיסה את חמת (חמה) בפגזי טנקים, שלא יהיה לה קר.

אשר לפילדמרשל הזקן, האמיתי, השולט (כנראה) בקהיר, הוא העניק להמונים שעשוע אמיתי: הוא גלגל את פטרונו הזקן ממנו על אלונקה אל כלוב הנאשמים בבית המשפט המאולתר, שבו נשפטים חוסני מובארק, בניו ושלישיו על פשעיהם נגד האומה. רק צירוף מקרים זימן את המשפט הזה לתחילת הרמדאן, הלוא כן? אותו צירוף מקרים שהסמיך את מלחמת אוקטובר 1973 ליום הכיפורים של היהודים.

המשפט המגוחך הזה - מגוחך רק קצת פחות ממשפטו של סדאם חוסיין - מתנהל בבית משפט שמובארק מינה את כל לבלריו. השופט הוא יציר כפיו, התובע הוא יציר כפיו, ההליכים ה"מזורזים" (שהשופט הבטיח במסיבת עיתונאים, כן, במסיבת עיתונאים) טבועים בחותמה של מדינת המשטרה המודחת. 30 שנה משל מובארק, אבל ליורשיו אין זמן לאסוף את הראיות. ממה נפשך, היש גנרל אחד בחונטה השלטת, או שופט אחד במערכת הצדק, ששבילי הראיות לא יוליכו אליהם באופן כזה או אחר?

מה היה עושה יוליוס קיסר?

רודנים צבאיים רומאיים, מיוליוס קיסר ואילך, נהגו להוציא להורג שבויים רמי-דרג בקולוסיאום ברומא, באכזריות מיוחדת. טכניקה אחת הייתה להציב אותם בין שני לוחות, ולמחוץ אותם למוות. בימי אליזבת הראשונה באנגליה, וגם לפניה כמובן, קושרים נגד הכתר היו מעונים למוות. היטלר ציווה שהקושרים רמי-הדרג נגדו, בקיץ 1944, ייתלו על ווים של בית מטבחיים באמצעות מיתרי פסנתר, כדי להאריך את ייסורי מותם.

לאחר מלחמת העולם ה-2, צרפת מיהרה להעמיד לדין את ראשי משטר וישי, משתפי הפעולה עם גרמניה הנאצית. מרשל פטן, ראש המדינה, נידון למוות, אבל עונשו הומתק למאסר עולם. סוף-סוף, הוא היה גיבור מלחמה לשעבר, ממש כמו חוסני מובארק. אבל משפטו של ראש ממשלת וישי, פייר לאוואל, היה פארסה. המושבעים קראו לעברו קריאות ביניים, הוא התקוטט עם התובע, ולבסוף הגיע למסקנה שאין לו סיכוי להישמע ברצינות, ונדם עד סוף משפטו. הוא נידון למוות. לאוואל ניסה להתאבד, וכמעט הצליח. הרופאים החיוהו במאמצים ניכרים, רק כדי שיהיה אפשר לגרור אותו אל מול כיתת היורים.

זה לא היה מרגעיה היפים של צרפת. אבל ראש המדינה הזמני, שארל דה גול, חשב שצרפת זקוקה לדמו של לאוואל, כדי לעבור לפרק הבא. הוא מעולם לא הזמין את בני ארצו להרהר ברצינות במצב שהניב את משטר וישי.

היהיה מובארק כפטן, או כלאוואל? היענה בית המשפט של הכת הצבאית לעצת הכרזות של מפגיני האופוזיציה, ויכרוך חבל סביב צווארו של הקיסר המודח? או שיסתפק בהשפלתו ובכליאתו עד סוף ימיו?

דיווח מקהיר מביא מפי אמו של אחד מהרוגי המהומות נגד מובארק את הדרישה, שהנשיא יוצא להורג במרתף העינויים. זה צדק, היא אומרת, "דם תחת דם".

ספר ההוראות הפקיסטני

מה באמת חושב פילדמרשל טנטאווי על ההצגה הזו, קשה לדעת. בגיל 75 קצת קשה להאמין שיש לו שאיפות ארוכות-טווח. אירוניה היסטורית הושיבה אותו בראש המהפכה הדמוקרטית, אף כי הגיון המהפכה היה צריך לטאטא אותו יחד עם שאר המודחים. אבל על איזה היגיון אנחנו מדברים, כאשר המועמד המוביל לנשיאות הוא שר החוץ לשעבר של מובארק, אשר הצליח להתחמק משנות השקיעה של הרודנות באמצעות מינוי (של מובארק, אלא מי) למזכ"לות הליגה הערבית. גם עמרו מוסא, גם פילדמרשל טנטאווי, הם כלים מובהקים שבאמצעותם מקווה שושלת יולי 1952 להישאר בשלטון.

איזה ספר הוראות הם קוראים? מי יודע. האם הם קוראים את ספר ההוראות של הרודנות הבורמית, אשר החליפה את חלון הראווה מפעם לפעם, והעמידה פנים קצת דמוקרטיות, לפני שחזרה וביססה את שלטונה? אגב, היא אפילו מצאה דרך להיפטר מן ההמונים המרדניים של עיר הבירה ראנגון ("יאנגון"). היא פשוט בנתה בירה חדשה מאות קילומטרים משם, בלב השום-מקום.

בימים האלה נדמה שהחונטה המצרית קוראת את ספר ההוראות הפקיסטני. הצבא הפקיסטני היה מוכן מפעם לפעם להניח לאזרחים לנצח בבחירות, ולנהל ממשלות דמוקרטיות, ובלבד שהממשלות האלה לא יעזו להגיד לגנרלים מה לעשות בקסרקטיניהם. כשהממשלות העזו, או כשהפופולריות שלהם שקעה לתהומות עמוקים מספיק, הגנרלים יצאו מן הקסרקטינים והצילו את המולדת. ב-1973 הם הרשו לפוליטיקאי אזרחי לכונן את הממשלה הכמו-דמוקרטית הראשונה. ב-1977 הם הדיחו אותו. ב-1979 הם תלו אותו. כדי להישאר בשלטון הם כרתו ברית עם האסלאמיסטים, והתחילו לכפות חוקי שאריעה.

האין זה מה שעושה עכשיו החונטה המצרית? לא לגמרי ברור. בחודש שעבר ראשי הצבא אותתו שהם מועידים לעצמם תפקיד דווקא בנוסח טורקיה (מה שהייתה טורקיה), לא בנוסח פקיסטן. הם רוצים להגן על "חילוניותה" של המדינה. אבל הם לא מנעו 600 אלף אחים מוסלמים מלהשתלט על כיכר תחריר בסוף השבוע שעבר, להתפלל, לקרוא למען "מצרים האסלאמית" - ולגרש מן הכיכר את קומץ הליברלים שניסו למחות.

צריך לדעת מתי לסיים מהפכות

האומנם זה מה שייצא מן המהפכה הרומנטית של ילדי פייסבוק וגוגל? כל מה שהם יקבלו יהיה ראשו המותז של חוסני מובארק, וקואליציה אנטי-ליברלית של גנרלים ושל אסלאמיסטים? דיווחים מקהיר כבר סופדים לגל הליברלי, חילוני, מודרניסטי שהתחיל את המהפכה המצרית. דעת הקהל פונה נגד המהפכנים, מפני שהיא מתגעגעת אל קצת סדר, והיא רוצה שמחירי המזון יירדו. ככה זה במהפכות, צריך לדעת מתי לסיים אותן לפני שהן נמאסות על רוב הציבור. המהפכנים האלה לא ידעו. מול חזית האחים המוסלמים הם מציבים אוסף של רסיסים פוליטיים שאין להם צל של סיכוי בבחירות לפרלמנט הבא.

היסטוריונים אולי יסיקו, שבליברלים הצעירים והתמימים של תחריר התקיים איפיונו המרושע של המהפכן המצליח ביותר מאז ומעולם, ולדימיר איליץ' אוליאנוב, הלוא הוא לנין. הוא דיבר על "אידיוטים שימושיים", שהמהפכה מנצלת לפני שהיא משליכה לפח.

אשר לרודן המושפל, מה שם יינתן לביוגרפיה הסופית של חוסני מובארק? אולי "מרמדאן לרמדאן", זאת אומרת ממלחמת הרמדאן של 1973, שהעלתה אותו משום מה למדרגה של גיבור לאומי (אף חיל האוויר המצרי לא בדיוק עשה חיל במלחמה ההיא), עד רמדאן של 2011 שהוריד אותו למדרגת הנבל הלאומי. עכשיו לא נותר אלא לבנות בשבילו אנטי-פירמידה, שבה אולי הגוויה תירקב אפילו עוד לפני קבורתה.