למחאה החברתית יש כבר תוצאת אחת בולטת וחיובית: מהפכה תודעתית. חודשיים חלפו מאז מחאת הקוטג' שהובילה למחאת הדיור שהובילה למחאה חברתית כוללת. חודשיים שבהם הצרכנים מודעים הרבה יותר למחירים המנופחים של מוצרי המזון, מודעים הרבה יותר לכך שמחירי הדירות התנתקו מכל היגיון או מציאות.
למהפכה התודעתית הזאת כבר יש השלכות כלכליות: הצרכנים מחושבים הרבה יותר בקניותיהם; שוק הנדל"ן קפא מלכת; מספר העסקאות בשוק הדיור ירד פלאים; והספקולנטים, שראו בבתים השקעה אטרקטיבית ולא קורת גג, נעלמים מהשוק. הבורסה חוששת מירידה ברווחי התאגידים ומגיבה בירידות, והצרות בארה"ב ובאירופה רק מחריפות את המגמה. ריחה החזק של האטה נישא באוויר.
כלכלה איננה ולא יכולה להיות מדע מדויק. התנועות והתנודות בה הן תמיד תוצאה משולבת של ציפיות ומומנטום ושל נתוני יסוד. יתרה מכך, דווקא כשנתוני היסוד הרשמיים של הכלכלה חזקים ובריאים, המשק מתחיל לגלוש אט-אט להאטה, וגם להיפך - כשנתוני היסוד הרשמיים של הכלכלה חלשים ומדאיגים, המשק בדרך כלל יוצא אט-אט מהמיתון, כפי שהתרחש במשבר הפיננסי הגדול.
סטנלי פישר
המופע התקשורתי של נגיד בנק ישראל השבוע ותקוותו שמחירי הדירות לא יירדו ביותר ב-30% בבת אחת הם ביטוי לחשש הגדול שלו מהאטה משקית, לתוצאות הלא נעימות שיכולה לגרום ירידה חדה מדי ומהירה מדי במחירי הדיור. החשש הוא מהשלכות המספרים שבגרף המצורף, המשקפים את העלייה המשמעותית באשראי הפרטי בשלוש השנים האחרונות, במיוחד למשכנתאות.
לגידול באשראי הפרטי יש סיבות ותוצאות מוכרות: ריבית ריאלית בשפל היסטורי מתמשך, כמעט שלוש שנים; שיטפון של כסף נזיל, כסף בזיל הזול שהביא לנסיקת המניות, לירידה בתשואות האג"ח, לסחרור במחירי הדירות ולהאצת הצריכה הפרטית. זו התמכרות מסוכנת, ותהליך הגמילה ממנה עלול להיות כואב.
אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הפדרל ריזרב, נהנה במשך שנים ארוכות ממעמד של אלוהי הכלכלה, מעמד כמעט משיחי, בלתי ניתן לערעור או לפקפוק. לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, האשימו אותו בניפוח בועות האשראי והנכסים שהובילו לכאוס הפיננסי. רק ימים יגידו איך ישפטו את סטנלי פישר: אלן גרינספן הישראלי או "המבוגר האחראי" שהצליח למנוע את פיצוץ בועת הדיור ברעש מחריש אוזניים.
בובות
בנימין נתניהו, אהוד ברק וסטנלי פישר (וגם אהוד אולמרט)
כל הארבעה סוגדים לעושר בכלל ולאנשים עשירים בפרט. הם נהנים מהחיים הטובים, נהנים עוד יותר בחברת מיליארדרים. הם אינם מתקשים לשים מזון על שולחנם או למצוא קורת גג.
האם האנשים הללו באמת יכולים להבין ללבם של מפגיני מעמד הביניים או השכבות החלשות ולפעול לטובתם, לבד מאמירות כלליות על "הזדהות" ו"הבנה" למצוקותיהם? אנחנו מסופקים. הם נוטים להבין ללבם של אלו שאיתם הם מבלים, סועדים ומתרועעים, מהחוגים הנוצצים של וול-סטריט עד בואכה קיסריה, הרצליה פיתוח וכפר שמריהו.
דיוויד קורטון, מחבר רב המכר "כשהתאגידים שולטים בעולם", תיאר בספרו איך הפוליטיקה בארה"ב העמידה את האינטרס הציבורי למכירה פומבית והפכה את הדמוקרטיה למעין תיאטרון בובות.
"ככל שגדלים הפערים בחלוקת העושר מתחזקת והולכת השפעתו של ההון הגדול על התהליך הפוליטי, והחוקים הולכים ומתעוותים לטובת העשירים", כתב קורטון. אכן, חוקי המס וחוקים אחרים התעוותו בעשור האחרון בצורה ברורה מאוד גם בישראל, לטובת העשירים.
פקידי האוצר (1)
מסמך ה-60 מיליארד שקל, שכימת כביכול את תביעות המפגינים, הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו סובבים אותנו בכחש ומעמידים את האינטרס הציבורי למכירה פומבית. לא נרחיק לכת אם נאמר שהאוצר הוציא לציבור מסמך מופרך שמטרתו הייתה להפחיד ולהפוך את המפגינים לחבורה של מטורללים שידרדרו את המשק לפי תהום.
זו לא הפעם הראשונה שהאוצר משתמש בתעמולה האופיינית למשטרים אפלים; תעמולה שמפעילה טוטליטריות מחשבתית נגד אלה המסרבים ליישר קו. אם חבורה של רפרנטים באגף התקציבים באוצר מעיפה מספרים לאוויר רק כדי לשרת אג'נדה ולאנוס את הדמוקרטיה בדרך, זה אכן תיאטרון בובות. הבובות הן אנחנו, התיאטרון הוא של האוצר. והוא משחק בנו איך שבא לו.
פקידי האוצר (2)
יואילו נא פקידי האוצר להוציא את מסמך הטבות המס והעלמות המס. המסמך יפרט את הטבות המס לחברות ענק כמו טבע, כיל וישקר לאורך העשור האחרון - מספרי ענק שהאוצר מתעקש להסתיר.
יואיל נא האוצר לפרט כמה עולים לציבור תכנוני המס של התאגידים הגדולים והבינוניים בישראל וכמה עולים לו תכנוני המס של האנשים העשירים בישראל (כמה מיליארדים טובים לפחות מדי שנה בשנה).
יואילו נא פקידי האוצר לפרט לציבור גם את הערכותיהם על חגיגת ההון השחור בישראל ועל חגיגת עבירות הבנייה (עוד סוג של העלמת מס), שהפכו כבר נגע שעולה לקופת המדינה עשרות מיליארדי שקלים מדי שנה בשנה.
אופס, אנחנו בטוחים שנגיע במסמך הזה ל-60 מיליארד שקל לפחות, בדיוק אותם 60 מיליארד שקל שנדרשים כביכול למלא את תביעות המפגינים במלואם ואפילו להשאיר עודף יפה.
יתרה מזאת: נראה גם שמדיניות המיסוי של האוצר לאורך העשור האחרון עודדה את חגיגת ההון השחור: אם המדינה החליטה לגנוב מהם כמה שיותר, גם הם החליטו לגנוב מהמדינה כמה שיותר. דיל מעוות שממנו נדפקו, כרגיל, הבובות בתיאטרון (השכירים, כולל מעמד הביניים). אלו בובות כנועות, צייתניות, שלא יכולות לגנוב את המדינה ומשלמות מסים כמו שעון.
התדהמה הייתה רבה כשהבובות החליטו לפתע לקום על מפעילי התיאטרון, שהתעקשו וממשיכים להתעקש ולטעון שהמצב פשוט מ-ע-ו-ל-ה. רק שהפעם הבובות החליטו להפסיק לקנות את התעמולה השקרית של האוצר.
ועדת בכר ובנימין נתניהו
לא פעם ולא פעמיים כתבנו כאן על התוצאות ההרסניות של ועדת בכר, על שוד הפנסיה הגדול שהתחיל בעקבותיה, על תרומתה הצנועה לגידול בפערים החברתיים ועל הצביעות וההתחסדות של חלק מחברי הוועדה (למשל עו"ד דרור שטרום ועו"ד דוידה לחמן-מסר) ושל העיתונאים שלקחו חלק פעיל בשיווקה ללא כל הטלת ספק בריא. הם הריצו את ועדת בכר כמו שמריצים מניה בבורסה - שילוב של אוויר חם, שרלטנות ופיתוי ההמונים בהבטחות ובסיסמאות סרק. ההתרסקות לא איחרה לבוא.
על רקע ההבטחות של נתניהו לעוד רפורמות שיתקנו את המצב החברתי או ישברו את הקרטלים, בחרנו להביא כאן מאמר שכתב שר האוצר נתניהו בשנת 1995, בעוד אחת מפעולות השיווק של ועדת בכר. פירקנו את המאמר לחלקים ועימתנו את הדברים עם המציאות העגומה, לא כדי להוכיח שנתניהו הפר הבטחות, אלא כדי להראות עד כמה אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ועד כמה הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
כותרת המאמר: "האזרח הקטן במרכז"
■ "המהפכה שעומדת להתחולל בבנקאות ובשוק ההון שמה את האזרח הקטן במרכז. זוהי מהפכה צרכנית וכך יש להתייחס אליה. לאזרח, הלקוח של הבנקים, יהיו מעתה אפשרויות בחירה גדולות יותר. הוא יוכל לבחור היכן להפקיד את חסכונותיו, לבחון היכן יקבל עליהם תשואות גבוהות יותר, ולהתמקח על עמלות נמוכות יותר ורמת שירות טובה יותר".
תיאורטית זה נשמע נהדר, בפועל ממש לא. הצרכן הפיננסי לא מבין את התחום, לא מסוגל לבחור היכן להפקיד את חסכונותיו. המתווכים של כספו, קרי סוכני הביטוח, הם מוטי עמלות ודוחפים את הצרכן לאן שנוח להם. החינוך הפיננסי שדובר עליו בוועדת בכר כצעד משלים נתקע, ולא יד אלוהים אחראית לכך אלא משרד האוצר. שש שנים ואין עדיין מערכי חינוך פיננסי בבתי הספר. לגבי רמת השירות: השירות במרכזים הטלפונים של בתי ההשקעות לא טובים יותר מסניפי הבנקים, יש שיגידו אף גרועים יותר.
■ "הרפורמה החדשה שוברת את הריכוזיות של מערכת הבנקאות ויוצרת מערכת פיננסית אחרת, מתחרה לה".
נתניהו צודק בדבר אחד בלבד: נוצרה מערכת פיננסית מתחרה, אבל עם אותם כשלים, עם ריכוזיות הרבה יתר גדולה ועם ניגוד עניינים הרבה יותר חריף. וכל זה בהבדל אחד חשוב: עם פיקוח חלש יותר ואפקטיבי פחות.
■ "פתיחת השוק לתחרות על ידי ביטול מונופולים (במקרה זה, הדואופול של שני הבנקים הגדולים) היא נדבך בסיסי במדיניות עידוד הצמיחה שאנו מובילים בשנתיים האחרונות. היא תסיר חסמים גדולים לתחרות ותאפשר זרימה יעילה יותר של כספים לכלכלת ישראל".
אם נתניהו התכוון לדואופול של הבנקים בקופות הגמל ובקרנות הנאמנות אזי קביעתו נכונה. אלא שבפועל נתח השוק של לאומי והפועלים בתחומי הליבה שלהם לא השתנה כמעט בשש השנים האחרונות. נתח השוק של הדואופול בפקדונות ירד מ-59% ל-57%, באשראי ירד מ-61% ל-58%. הטריגר העיקרי להקטנת כוחו של הפועלים היה דווקא מכירת בנק יהב, מסד ואוצר החייל - לא קשור כלל לוועדת בכר.
■ "זוהי הרפורמה הפיננסית הגדולה ביותר שנערכה בישראל אי פעם. לאחר שיוצאו קופות הגמל וקרנות הנאמנות מידי הבנקים, תופחת במידה ניכרת הריכוזיות הדורסנית בשוק ההון. מי שירוויח מכך הוא האזרח שישלם פחות ויקבל שירות טוב יותר, כולל ייעוץ לחיסכון נטול פניות"
האזרח ישלם פחות? צחוק הגורל. דמי הניהול עלו מ-0.64% בממוצע לכ-1.1% בממוצע. אלו הממוצעים; בקצה העליון משלמים החוסכים הקטנים 2%. תג המחיר: 4.6 מיליארד שקל התעופפו מכספי הפנסיה שלנו למימון הרכישות מהבנקים ול... שכר מפנק לבכירי הגופים המוסדיים. ילדים בני 30 קיבלו ומקבלים שכר של מיליונים. העושק, מיותר לציין, נמשך ויימשך.
לגבי "ייעוץ לחיסכון נטול פניות" - הייעוץ האובייקטיבי לא קיים, בעיקר בגלל מגבלות שהטיל משרד האוצר על הבנקים. בפועל, יש כיום כ-150 אלף שמקבלים ייעוץ נטול פניות, בקושי 4% מהעובדים במשק. היקף הנכסים שניתן לגביהם ייעוץ כזה עומד על כ-40 מיליארד שקל, מתוך 600 מיליארד שקל בנכסים פנסיוניים. לעג לרש.
■ "במצב הנוכחי, כשכל בנק מוכר את המוצרים הפיננסיים שלו, ואותם בלבד, אין אפשרות שעובד הבנק, המחויב למכור את המוצר 'שלו', ייתן ייעוץ אובייקטיבי ללקוח. במצב החדש, כשהעובד ימכור את המוצרים הפיננסיים של גורמים אחרים ללא העדפה, ניתן יהיה לצפות לייעוץ מקצועי והוגן"
בתיאוריה זה נחמד, במציאות זה לא עבד, בגלל כישלון האוצר. טרום ועדת בכר מכרו יועצי ההשקעות של הבנקים את מוצרי הבנקים, והיום סוכני חברות הביטוח מוכרים את מוצרי... חברות הביטוח. ההבדל היחיד הוא שהלקוח משלם הרבה-הרבה יותר.
■ "אזרחי ישראל מחכים שנים לרפורמה בשוק ההון שתצמצם את כוחם של הבנקים ותגדיל את כוחם של האזרחים. זוהי תמצית הרפורמה ואסור לחכות אף יום אחד נוסף ביישומה".
כוחם של האזרחים לא גדל כמובן, אלא רק קטן. הכותרת המתאימה לכל התהליך שהתרחש הוא שהאזרח הקטן אכן במרכז, אבל במרכזו של עושק וביזת הפנסיה הגדולה, באדיבות הרפורמה שהיה אסור לחכות אף יום אחד ביישומה. ועדת בכר הפכה לרוצח השקט של הפנסיות.
נתניהו הוא מאמין גדול בכלכלה חופשית, בכוחות השוק, באי התערבות ממשלתית, בתחרותיות. זו אמונה כמעט דתית שאומרת דבר פשוט: אני אסיר את החסמים, אני אצור מגרש משחקים תחרותי, והשוק כבר יעשה את העבודה. זו טעות פטאלית, כפי שתוצאות ועדת בכר הוכיחו. כלכלת שוק יעילה תלויה בממשלה חזקה, שאינה עומדת בצד, אלא עומדת על המשמר ועוצרת את המשחק כשהוא יוצא מכלל שליטה.